פרשת תולדות – בעתו ובזמנו

ויהי יצחק בן-ארבעים שנה בקחתו את-רבקה בת-בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה (כה. כ)

רגילים אנו למצוא בתורה מענה לכל התמודדות, חולי, עקרות, פרנסה, שלום-בית, חינוך ילדים וכו’, ומה עם מעוכבי השידוך? האם גם להם יש מענה? למה יש שבקלות מוצאים את זיווגם, ויש שזיווגם קשה לא כקריעת ים סוף אלא כקריעת האוקיינוס השקט?

מסתבר שכמו לכל ענין, גם לכך יש בתורה תשובה.

בתחילת הפרשה מספרת התורה: “ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו’ לו לאשה”. מסתבר שיצחק אבינו היה מעוכב זיווג, אפילו עם ותק… עד גיל ארבעים הוא המתין לזיווגו.

מדוע השתהה יצחק כל כך במציאת זיווגו?

תשובה לכך מצאנו בדברי האור החיים הקדוש. מדקדק האור החיים לשם מה מדגישה התורה שיצחק נשא את רבקה “לו לאשה”, די היה לכתוב “לאשה” בלבד?

תשובתו פשוטה וגאונית באמיתותה: זיווגו של יצחק פשוט לא היה קיים בעולם עד שרבקה נולדה, ורבקה נולדה רק כששבו מהעקידה. אם כן, היה על יצחק להמתין עד גיל 37 שרבקה תיוולד, ואז בגיל 40 שמלאו לה שלש שנים, יכול היה להינשא. יצחק מצדו ראה בעובדה שאין הצעות שידוכים עבורו, את ידו הטובה של בורא עולם. הרי לא חסרות בנות בעולם, ולו יש נתונים מצוינים ויחוס טוב, ולמרות זאת ה’עסק’ תקוע, אין זאת אלא שיד ההשגחה העליונה מצילה אותו מלחיות עם אשה שאינה מתאימה לו, ושומרת עבורו את הטוב ביותר. ולכן הדגישה התורה: “לו לאשה” – אשה שהיא מיוחדת עבורו!

מי שעושה את ההשתדלות הנצרכת, ובכל זאת אינו מצליח למצוא את החלק השני של נשמתו, אל לו להיכנס לשברון לב, אלא יֵדע שפשוט הזיווג המיועד שלו אינו מוכן לו עדיין. פעמים שהדבר מתאפשר בקלות ובזמן מועט, ופעמים שיש להמתין זמן ארוך. לא תמיד יודעים את הסיבה לעיכוב. פעמים גם שהצד השני רק בזמן האחרון חזר בתשובה, ולפני כן לא היה מתאים וראוי שינשאו זה לזה.

*

לאור האמור, מיישב הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “במצוותיך”) שאלה נוספת: לשם מה מציין הכתוב את גילו של יצחק בעת שנשא אשה, וכי אצל אברהם אביו מצוין בן כמה היה כאשר נשא את שרה? מה גם שאצל רבקה באותו פסוק לא מצוין גיל נישואיה?

אלא, יש בכך מסר לדורות, שלא יאמר אדם אנשא בגיל מאוחר, שהרי אפילו יצחק נשא אשה בגיל ארבעים, איני טוב מיצחק… (וכמו עשיו שדחה את נישואיו עד לגיל ארבעים, כדי ללכת בדרכי אביו). לכן הדגיש הכתוב שהסיבה שיצחק היה בן ארבעים כשנישא, היא בגלל “בקחתו את רבקה וגו’ לו לאשה” – הוא הוכרח להתעכב, מאחר שהזיווג המיוחד עבורו, פשוט לא היה קיים בעולם.

הגמרא במסכת סוטה (ב’ ע”א) אומרת: “ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”. אם נשים לב, הבת קול אינה אומרת “פלונית לפלוני”, מכיון שכאמור לעתים היא עדיין לא נולדה, ולכן מכריזים בנוסח של “בת פלוני” (שנולדה כבר או שתיוולד מאוחר יותר).

הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל אמר פעם לבחור שבא לבקש ברכתו בזו הלשון: “את השידוך שלך לא תוכל להקדים, אבל היזהר מאוד שהוא לא יתאחר בגללך!”.

*

סולטן ישמעאלי נכבד מאיסטנבול שבתורכיה, פנה פעם לרב הראשי שבמדינתו, ואמר לו: “הנה אתם היהודים אומרים שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים, ואין ביכולת בשר ודם לעשות כן, אך אני סבור שיש ביכולת בן תמותה לזווג זיווגים, ואף אני אוכל לעשות כן בנקל”. אמר לו הרב: “אם חושב אתה שתוכל לזווג, בבקשה עשה זאת, אבל מבטיחך אני שלא תצליח בכך”.

לאחר מספר ימים, פגש הסולטן בבחורה רווקה ונאה. נתן מכתב בידה, ופקד עליה למוסרו לאחד משריו, ובתמורה הוא יתן לה מאה זוזים. במכתב ציוה הסולטן לשר שיקח את נושאת המכתב לו לאשה, ויתן לה מאה זוזים.

עשתה הבחורה כמצוותו, אולם בדרכה אל השר פגשה זקנה עניה אשר ביקשה ממנה נדבה כדי להחיות את נפשה. נכמרו רחמיה על הזקנה ומסרה בידה את המכתב, כשהיא מבטיחה לה שבתמורה לשליחותה תקבל מאה זוזים. שמחה הזקנה וניגשה אל בית השר. הלה נדהם מהפקודה, אך מילא אחריה ללא עוררין.

לאחר זמן-מה, ערך הסולטן מסיבה והזמין את כל שריו, ובתוכם השר הזה. בסיום המסיבה, לקח השר לכיסו מעט ‘רחת חלקום’. משהתעניין הסולטן לשם מה בחר בזה מכל מיני המתיקה שעל השולחן, השיבו השר כי רעייתו זקנה, חסרת שיניים, אשר מתאים לה מאכל רך זה. התפלא הסולטן: “והרי אשתך בחורה צעירה?!”, אמר לו השר: “עשיתי את אשר ציויתני ונשאתי את האשה אשר בידה שלחת את המכתב”.

בירר הסולטן את הענין, ומיד כאשר הבין את אשר אירע ניגש אל הרב והודה בפניו: “משה אמת ותורתו אמת! אכן, רק הקדוש ברוך הוא יכול לזווג זיווגים”.