פרשת כי תשא – לא הגיל קובע

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לא. ב)

כאשר יגיע המשיח, ויחפצו לבנות את בית המקדש, יחפשו מיד את התלמידי חכמים הגדולים ביותר הבקיאים בסדר קדשים, וישאלו מהם כיצד לעשות כל דבר. תארו לעצמכם שיביאו לשם כך בחור מישיבה קטנה שהכל יתבצע על פיו…

והנה כאן, את מי מצוֶה ה’ להעמיד בראש עושי מלאכת המשכן? את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. ובן כמה היה בצלאל באותה שעה? בסך הכל בגיל שלש עשרה שנה! (כמבואר בסנהדרין דף ס”ט).

לכאורה, משה רבנו זְקַן העדה היה צריך לעשות זאת, שהרי מי מבין יותר ממנו? למרות זאת כאשר שואלו הקב”ה: משה, הגון עליך בצלאל? הוא אינו נפגע, ועונה: רבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?! (ברכות נ”ה ע”א).

ומדוע דוקא בצלאל ואהליאב הם אלו שנבחרו לקבל את ההשראה האלוקית ולנצח על מלאכת המשכן ובניית כליו? מפני שדוקא הם נשא לבם אותם לקרבה אל המלאכה, דוקא הם התקרבו לעשות את המלאכה ברצון גדול, ולכן זכו ל”וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה”.

יש הרואים רב צעיר לימים, ואינם באים לשמוע ולקבל ממנו, למרות שהוא תלמיד חכם, וזוהי עצת היצר, כיון שאצל הקב”ה לא הגיל קובע.

*

עוד פירש הגאון רבי אברהם פטאל זצ”ל בספרו “ויאמר אברהם”, שבצלאל זכה לכל זה בזכות מסירות הנפש של סבו חור, שנהרג על ידי האספסוף כאשר התנגד לעשיית העגל (רש”י שמות לב, ה). בזכות מסירות נפש זו, כאשר נעשה המשכן שבא לכפר על חטא העגל, הורה הקדוש ברוך הוא להפקיד את המלאכה בידי נכדו בצלאל. ולכך נאמר “ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אור בן חור” (לקמן לה, ל), כאומר: ראו – את שכרו של חור! ולכן בכל מקום התורה מזכירה את ייחוסו של בצלאל עד סבו ‘בן אורי בן חור‘, בשונה מאהליאב שמוזכר רק אביו אחיסמך.

למסירות נפש של חור מצטרפת גם מסירות נפשה של אמו – מרים הנביאה, שמסרה נפש במצרים על הצלת העוברים העבריים מגזירת פרעה. הנכונות להקריב את החיים החומריים למען חיי הנצח והתכלית האמיתית של החיים – היא השורש לזכותו של בצלאל להקים משכן שתפקידו לחבר את חיי עם ישראל בעולם החומרי – לעבודת הבורא ולחיי העולם הבא.

מאידך, לבל נחשוב כי הגדולה שייכת רק לבעלי יחוס, ומי שאין לו יחוס מפואר אינו יכול להעפיל לדרגה גבוהה, בחר ה’ לצדו של בצלאל את אהליאב בן אחיסמך, שבא משבט דן שהיה הירוד שבשבטים, ובכל זאת הגיע לדרגה ומעלה כבצלאל המיוחס משבט יהודה. וכמ”ש רש”י (לקמן לה, לד) וז”ל: “ואהליאב – משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב לד, יט) ולא נכר שוע לפני דל”.

*

סיפור נורא של מסירות נפש יהודית, אירע בתקופת האינקוויזיציה בספרד. ביום לא בהיר בכלל, הגיעו לעיירה שקטה בספרד גוים ערלים זוממי רשע, וחטפו בכח הזרוע עשרה נערים יהודיים. הודעה קרה נמסרה ליהודי העיירה כי באם לא יסכימו הנערים להמיר את דתם, אחת דינם תהיה למיתה!

כל יהודי העיירה התכנסו בבית הכנסת, וזעקו בתפלה לבורא עולם, בכדי לעורר רחמי שמים. בטוחים היו שהנערים ימסרו את נפשם, ולא יסכימו להתנצר בשום פנים ואופן, ולכן חששו לחייהם וניסו לבטל את הגזירה.

נער אחד היה בקבוצה שנחטפה, אשר חששו לגורלו הרוחני יותר מאשר שאר הנערים. ידעו כי השקפתו אינה איתנה דיה, בכדי לעמוד מול פיתויי הערלים ואיומיהם.

קול בכי מעזרת הנשים גבר על הקולות כולם. היתה זו אמו של אותו נער שהתחננה בתפלה לרבון העולמים שבנה יזכה למות כיהודי!

לפתע, נשמע קול חבטה בחצר בית הכנסת. היה זה שק גדול שהושלך פנימה. הכל ידעו היטב מה מכיל השק המצמרר. ורק אם אחת, אשר לב טהור לה, רצה כאחוזת תזזית מעזרת הנשים, פתחה את השק, וכשמצאה בין שאר ראשי הנערים את ראש בנה, נשאה עינים זולגות דמע למרומים ואמרה: “תודה רבונו של עולם, שזיכית את בני למות כיהודי!”.