פרשת כי תבוא | לא לוותר על הרגש והחויה!

התורה בפרשתנו מתארת את סדר הבאת הביכורים, כאשר לאורך כל מעשה המצוה ניתן דגש על חגיגיות וחויה.

יורד החקלאי אל שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו ומסמנו ברוב חשיבות ואומר “הרי אלו ביכורים”. לאחר שגדלים הפירות ומבשילים, הוא קוטף אותם בזהירות, מסדרם יפה בסלסלה מקושטת, ועולה בתהלוכה חגיגית ושמחה לירושלים.

בדרך הוא חובר למביאי ביכורים נוספים, והם יוצאים יחד בשיירה עליזה לעבר עיר הקודש. שור שקרניו מצופות זהב ונגני חלילים היו צועדים לפניהם, ובכל מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים את פניהם בכבוד. כשהיו מתקרבים לירושלים, היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם, וחשובי העיר היו יוצאים לקראתם ומקבלים אותם בכבוד רב.

שיא המעמד היה בהגיע השיירה להר הבית, וכניסתם לעזרה לקול זמרת הלויים המשוררים: “ארוממך ה’ כי דליתני ולא שמחת אויבי לי” (תהלים ל, ב).

רבנו משה חיים לוצאטו זצ”ל כותב בספרו “מסילת ישרים” (פרק י”ט) שכל התיאור הצבעוני הזה בא ללמדנו כי: “אין די בעשות המצוה לבד, אלא צריך לכבדה ולהדרה… וסדר העלאת הביכורים יהיה לנו לעינים, לראות מה הוא הידורן של מצוות… כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה… לדעת להתבונן דבר מתוך דבר, לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו…”.

אמנם ניתן להעלות את הביכורים בצורה שקטה בלי תפאורה ובלי קישוטים, אבל התורה מלמדת אותנו כמה חשיבות יש להידור במצוה, לשיתוף הרגש ולהעמקת החויה. כאשר אדם משקיע יצירתיות ומחשבה במעשה המצוה או בלשון הרמח”ל “לחדש המצאות”, הוא מוכיח שהדבר קרוב ללבו וחשוב בעיניו.