כיבוד הורים ממרחק

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו וגו' וישק את צאן לבן אחי אמו (כט. י)

הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ”ל בספרו “מי מנוחות” נרגש בכך שיעקב הדגיש שלש פעמים את המלים “אחי אמו”, תוספת שלכאורה מיותרת?

ומיישב: “שבכל המעשים היתה פנייתו לאהבת אמו ולכבוד אמו… שכל הטובות שעשה לא עשה אלא לכבוד אמו”.

גם שם בחרן, כשהוא רחוק מאוד מבית אמו, חשב יעקב כיצד יוכל לכבד את אמו, וכל מה שטרח והשקה את הצאן היה לכבוד אמו שלבן היה אחיה.

כבוד רב והכרת הטוב רחש הגאון המקובל רבי ישועה בסיס זצ”ל כלפי הוריו שגידלוהו והושיבוהו על ברכי תלמידי חכמים, ובזכותם נהיה גדול בישראל. והיה מכבדם בכבוד גדול עד כדי מסירות נפש. יעיד על כך המעשה הבא:

היה זה ליל שבת חורפי וגשום בשלהי טבת. רבי ישועה שב מן התפלה בבית הכנסת ומיהר לסור אל בית אמו, הרבנית מסעודה. מדי ליל שבת לפני הקידוש, מקפיד היה לבוא לפניה ולדרוש בשלומה, לומר “שלום עליכם”, פרק “אשת חיל”, וכן את פרק הזוהר הקדוש “זכור את יום השבת לקדשו”, ואת הפיוט שחיבר האר”י הקדוש – “אזמר בשבחין” – אותו השמיע בנעימה מיוחדת, רוויית כיסופין וגעגועים לשבת מלכתא.

אך הפעם, כאשר הגיע אל פתח הבית, הטה אזנו, ולא שמע את התכונה הרגילה של עריכת השולחן וסידור כליו. הבין אפוא כי אמו הקשישה נרדמה בעייפותה מעמל יומה. מאחר שלא רצה להפריעה ולהקים רעש, נותר מעבר לדלת. הוא עמד בחצר הבית כשרוח קרה סוערת, בחָזְקה על פניו מנשבת, ומטרות העוז יורדים בזעף. גונן על ראשו בברדס גלימתו, והמתין עד אשר תקיץ אמו משנתה.

קור עז שרר בחוץ, רוחות עזות וזועפות נשבו בחזקה, סוחפים את כל הנקרה בדרכם. והנה, הבחינו כמה מן השכנים ברבם הגדול הממתין בחוץ, כשכולו נוטף מים מן הגשם שירד ללא הפוגה.

תמהו על כך מאד, יצאו מעוטפים מכף רגל ועד ראש, ושאלוהו לפשר הדבר. הסביר להם כי אמו ישנה, וממתין הוא כי תתעורר. השכנים שלא הבינו את משמעות הענין, מיהרו והעירו את האם מתנומתה.

מששמע זאת הרב, זעף ונזף בהם: “מדוע זה הערתם את אמי, הלא מצווים אנו על מצות כבוד אב ואם, ואני רציתי להמתין כי תתעורר מעצמה?!”. השכנים הרכינו ראשיהם בבושה, וביקשו מחילה. אין ספק כי הרושם העז של הדברים, נותר בלבם תקופה ארוכה, וכי למדו ממנו פרק חשוב בהלכות כבוד הורים.