טלית נטושה, אני מוחה על כבודך!

חש אני חובה, טלית יקרה ועזובה, למחות על כבודך האבוד המחולל בראש כל חוצות.

מידי בין הזמנים, פוגש אני בתפלת שחרית הרבה בחורי ישיבות ספרדים, הנוטשים אותך בקלות בלתי נסבלת, ואפילו, קשה לומר, מתהדרים בכך ומרגישים עם זה טוב. מעניין שהם דוקא נראים בני תורה, שמקפידים על קלה כבחמורה, ממש “טלית שכולה תכלת”, אפילו ציציות הטלית קטן מתבדרות בצידי מכנסיהם, אך אותך הטלית גדול הם מניחים בהחבא ב… ארון. כן, לא מתעטפים כלל…

בטח שמת לב, שפעם הם היו עוד מתביישים בכך, ואילו היום זה כבר נהפך לסוג של 'מודה', עד שבחור שכן מתעטף, נחשב ל… פרענק. ואיפה ההורים?! – את שואלת בכאב – כנראה כבר התרגלו לתופעה…

האמת היא שאינני יודע בדיוק מהי הסיבה שהם מרחיקים אותך בצורה כזו. אם בגלל אי נוחות, או שמא מדובר בנסיון עלוב להידמות בכל מחיר למנהגים של קהילות מסוימות שנהגו לא להתעטף בך עד נישואיהם…

לצערי, אני נוטה לחשוב כי בדרך כלל הסיבה האחרונה היא הנכונה, שהרי חליפה שאינה חובה (כמ”ש הרב יפה ללב סי' צ”א סק”ו), ובטח לא מצוה מדאורייתא, אותה הם כן מקפידים ללבוש גם ביום שרב. אם כן, הרי שהדבר חמור ביותר! איני מצליח להבין איך בגלל סיבות אופנתיות, משילים אותך ביד גסה?! זה גם מאוד מוזר, כי דוקא אותם אלו שהם מנסים להידמות להם, פוסקיהם כידוע הצטערו על עזיבתך, ותמהו על נטישתך (משנ”ב סי' י”ז סק”י), אז שדוקא את המנהג הזה הם ייאמצו?! ועוד בכזו אדיקות?!

את בטח מתפלאת מאוד איך זה יתכן, אז בואי ואסביר לך את התופעה המשונה הזו. לא יודע אם תצליחי להבין את המניע האבסורדי הזה, אבל אנסה להטעים אותך מעט מעולם השקר… ובכן, מדובר בקבוצת אנשים מוגי לב הרצים כאומללים אחר כל אשר בשם 'אשכנזי' יכונה. לא משנה מה זה יהיה, גם אם הוא מנהג תמוה, או מנהג מכוער שיש בו מכשולות, אם יש בו סממן אשכנזי, כל האמצעים יתקדשו בשביל המטרה. יותר מזה, הם אפילו ישנו את שמם, צעד בלתי שפוי בעליל, רק כדי לזכות בקורטוב יחס (לא שזה עוזר להם)… טוב, במחילה, קשה לי להמשיך, אני כבר מרגיש בחילה… אז בקיצור – אנשים חסרי זהות עצמית.

את מבינה, אל תנסי להבין אותם, כי הם בעצמם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם… אל תכעסי עליהם, הם זקוקים לרחמים, הם פשוט מסכנים!

וכי סבורה את שאילו היו אותם נערים משערים בנפשם גודל שכרך ומעלתך (עיין בטור סי' כ”ד), והיו מודעים לכך ש”כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים” (שבת ל”ב ע”ב), הם היו מתנתקים בשאט נפש ממצוה כמוך? ודאי שלא!

אז אבקש ממך מצוה יקרה, אל נא תבואי להתלונן עליהם לפני כסא הכבוד, רחמי עליהם!