ולשמחה מה זו עושה?!

באמת שחשוב לי לא לקלקל שמחות ומסיבות, אז אתם לא חייבים להתייחס ברצינות לכל השאלות שלי, אבל בכל זאת, על מה כל השמחה והבלאגן, בסדר אז “ושמחת בחגך”, אבל פה יש דגש כל כך חזק על הענין, כל יום שמחת בית השואבה, ואחר כך בסוף שמיני עצרת ושמחת תורה עם שירים וריקודים, ולקינוח ככה, שישאר טעם טוב, אז עושים הקפות שניות, רק תסבירו לי על מה כל המהומה עם השמחה הזו?
 
וכך כותב הרמב”ם: אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתרה… והיא השמחה הנקראת שמחת בית השואבה, שהיו שמחים משעות הערב עד אור הבוקר, בתוף וכינור וחליל ועוגב, ולא היתה חצר שלא היתה מוארת בירושלים… ועוד תיאורי צבע שונים על כל השמחה שהיתה שם, ומה לנו יותר מדברי חז”ל במשנה (סוכה ה, ב): “מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו”. וכאן יש לשאול במה שונה שמחה זו משאר שמחותינו, הרי זה כלל גדול לעבוד את ה' תמיד בשמחה, ואם כן מה התחדש בשמחה זו?

התשובה טמונה כרגיל בשאלה אחרת, השם של שמחה זו – 'שמחת בית השואבה', הוא על שם שאיבת המים ממעין השילוח, והשם הזה גם הוא טעון הסבר, הרי בחג הסוכות יש מצוה לנסך מים על גבי המזבח, אבל בשום מקום בתורה לא דובר על השאיבה, הרי עיקר עניינה של השאיבה, תכליתה ומטרתה, איננה השאיבה עצמה אלא ניסוך המים על גבי המזבח, ואם כן היה לכאורה ראוי יותר לקרוא לשמחה זו 'שמחת ניסוך המים', שזוהי המטרה העיקרית והיא המצוה, ולא שמחת בית השואבה, כי בעיקרון אפשר להוציא מים מהברז בכלל.
 
העולם נחלק לאמצעים ולמטרות – ומאז, אנו בני האדם מעריכים ואוהבים מאוד מאוד את המטרות, ומאידך איננו מעריכים, וודאי שלא אוהבים, את האמצעים. האמצעים מתישים אותנו, אנו חסרי סבלנות כלפיהם, ופעמים רבות הם נראים לנו מיותרים לחלוטין, עד שאיננו מוכנים להשקיע ולהתאמץ בדרך אל המטרה, כי אנו חפצים רק במטרה עצמה. כמה דוגמאות לכך: בדרך כלל האדם אוהב מאד את המשכורת שהוא מקבל בסוף החודש, ופחות את העבודה עצמה. כשהאדם רוצה להגיע ממקום למקום הוא נוהג במהירות ובעצבנות, כדי לדלג על הדרך, על האמצעי, ככל שניתן, משום שמבחינתו העיקר הוא להגיע לנקודת היעד לממש את מטרתו… וכו'.
 
זהו כלל הנכון לרוב ימי השנה, אך ששה ימים בשנה, בזמן שבית המקדש קיים, אנו מסוגלים לגלות את המטרה כבר באמצעים עצמם, להבין, לחוש, ולאהוב את האידיאל גם כשאנו עוסקים רק בהכנה ובהכשרה, ואלו הם ימי בית השואבה, בהם אנו שואבים נחת ושמחה מעצם השאיבה, ולא מפעולת הגמר שהיא הניסוך.
 
טוב אז תשאלו אותי למה דווקא עכשיו נזכרנו לשמח מהדרך, מהאמצעי ולא מהמטרה?
 
זה בגלל יום כיפור!!! כל שנה מחדש אלוקים סולח, מתחילים מההתחלה, והוא כביכול מחויב לסלוח וזה מעוגן בחוזה בינינו, מה כבר אמרנו לו שהוא יצא מרוצה? הזכרנו לו שחטאנו שאנחנו לא בסדר, אפילו לא התחייבנו יותר מדי. אז למה הוא סולח? פשוט מאד זה בגלל שאנחנו “בדרך”! זהו, אלוקים רק רוצה לשמוע שלא איבדנו את הצפון, ואנחנו יודעים לאן צריך להגיע, ולא איבדנו כיוון. הוידוי הוא בסך הכל הודעה והודאה שאנחנו לא במקום, ויש לנו עוד לאן ללכת, ומזה ה' שמח. לכן אחרי כיפור מגיעה שמחת בית השואבה – השמחה של הדרך, כי עכשיו הבננו שזה מה שאלוקים בסך הכל רוצה, אז אם הוא מרוצה מהדרך, אז מי אנחנו שנקלקל את השמחה מהדרך.
 
על כן נקראת שמחה זו 'שמחת בית השואבה', דווקא על שם השאיבה – “האמצעי”. אם כן ברור מדוע מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, כי כל שמחותינו הרגילות הן שמחות של מטרה, של תכלית, של תוצאה, וכאן התווספה שמחה מיוחדת, שמחת האמצעים, ממש כמו במטרה עצמה. זוהי השמחה המיוחדת עליה מצוה אותנו התורה בחג הסוכות, כי הרי בחג הזה בתכל'ס לא קיבלנו כלום, לא תורה ולא חרות, ואפילו לא הגענו לארץ המובטחת, רק בסך הכל ליוו אותנו בדרך… אז הנה אפילו התורה מחייבת אותנו לשמוח בדרך בלי שקיבלנו כלום.
 
ואחרי כל זה, אנחנו מקבלים בטחון ועושים שמחת תורה, כי כל השנה לא כל כך נעים לנו לשמח עם התורה בכזו התלהבות, ולרקוד איתה בכזה קצב אש, כי מי אמר אולי היא לא כל כך שמחה לרקוד איתנו (צריך שניים לטאנגו…) אבל עכשיו שקיבלנו הכשר מאלוקים שאנחנו בסדר, ואנחנו ב”דרך”, והוא שמח בדרך, והתורה מצוה לעשות חג לזכר הדרך, אז אנחנו יכולים לשמוח עם התורה בלב שקט, ואנחנו יודעים שגם היא שמחה איתנו. רק חבר'ה, דרך זה טוב, בתנאי שדורכים והולכים, ולא נרדמים…