הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – סיון תשפ”א

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום רביעי כ”ב סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה:
*א.* מצות השמטה. *ב.* החזון איש בענייני שמטה. *ג.* ברכת התורה לשומרי שמטה. *ד.* מצוה לעזור לאברכים. *ה.* להשתדל לא לקבץ נדבות. *ו.* לשמור שמטה כהלכתה.

נתחיל בלי נדר הלכות שמטה. כתוב במשנה (שביעית פ”א מ”א) שיש תוספת שביעית מחג השבועות ומעלה. ולכן פרשת “בהר סיני” נקראת קרוב מאד לחג השבועות, כי התורה מזהירה אותנו: עוד מעט מגיע חג השבועות תשמרו על השמטה.

השמטה יש בה קולות וחומרות. החזון איש עשה הרבה קולות בשמטה, ואמנם כולם יודעים שהוא שמר על השמטה, אבל בשביל שאנשים יוכלו לקיים את זה הלכה למעשה, כמה דברים שיש בהם ספק הוא חיפש לעשות בהם הקלות ע”פ ההלכה. מישהו אמר שהקולות שלו היו גדולות מדי, אבל אמרו לו: אתה לא אומר את זה לשם שמים, אלא בשביל להסביר לעולם שאי אפשר לשמור שמטה, וממילא יעברו על השמטה ויעשו היתר מכירה. לכן אדרבה מוטב לעשות את הקולות האלה. למשל יש דברים שנקראים “לאוקומי אילנא” – להעמיד את האילן, הכוונה להעמיד אותו שלא יתדרדר וייפסד לגמרי, וזה מותר. ויש “לאברויי אילנא” – להברות את האילן, שיהיה בריא יותר, וזה אסור. אבל בלאוקומי אילנא השטח נרחב, והחזון איש כל דבר שמצא אפשרות להחשיב אותו “לאוקומי” עשה את זה.

יש טוענים שהתורה התכוונה בשמטה כדי שיהיו לנו מספיק פירות, כי אם הארץ תשבות שנה אחת ממילא היא תביא הרבה פירות בשנה השניה. אבל זה לא נכון, כי אם ככה התורה לא היתה אומרת “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית” (ויקרא כ”ה כ’), אלא אדרבה היתה אומרת: מה שחרשתם וזרעתם בשנה א’ תעשו אותו לשנה ב’, ובשנה ב’ תעשו אותו לשנה ג’, וכן על זו הדרך כל פעם חלקת אדמה אחרת. אבל התורה אומרת שכל הארץ כולה תשבות. ולכן היא אומרת: אני יודעת שאחר כך תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, לכן “וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים” (שם כ”א).

צדיק אחד אחי מרת חמותי סעיד חזן (נפטר לפני שנתיים-שלוש), שעלה לארץ בשנת תש”ט ועבד כל הזמן בחקלאות, וכשהיה בא לשבת וכדו’ היה אומר: יש כמה סוגים של תפוזים, אחד נקרא ולנסיה ואחד נקרא תפוז דם, והיה בקי בכל סוגי התפוזים ובשמותיהם. ואמר לי בתור עדות: אני מעיד שבכל שנה ששית יש ברכה ביבול, ממש כמו שכתוב בתורה “ועשת את התבואה לשלוש השנים”. ואולי היה קצת פחות משלוש שנים, כי היום השמטה דרבנן, וגם בני אדם לא שומרים כל כך בעוונות על השביעית. אבל מצוה לשמור על השביעית.

וכמו שמצוה לדאוג לחקלאים, ויש דבר טוב שהממשלה מקצה להם סכום שיוכלו להסתדר יפה מאד, כך צריך לדאוג גם לאברכים, כי הם מחכים לפלוני ואלמוני שיתנו להם כמה גרושים, ויוסיפו להם במילגה בישיבה. כאשר היינו הולכים לחוץ לארץ, היינו אומרים להם: שנה הבאה שנת השמטה, לכן במקום חמש מאות דולר לחודש לאברך תתנו שש מאות דולר. והם היו מסכימים וחותמים ככה. אדם צריך לדעת שמצוה לעזור לחבירו, ולא לומר: אתה שומר שמטה תאכל חצץ… אין דבר כזה, צריך לתת ולתת ולתת, ומי שנותן הקב”ה משלם לו כפלי כפליים.

היה אחד שנותן סכומים גדולים לישיבה, ופתאום השנה הזאת אמר לי: נדרתי לתת ארבעים אלף (איני יודע אם דולר או משהו אחר), ולא קיבלתי כלום. אמרתי לו: מה שנדרת לתת תפסיק, עד שה’ ירויח לך. והנה השבוע הזה מתקשר, ואומר: הרווחתי בעסקה אחת סכומים גדולים מאד, קחו את כל הארבעים אלף בבת אחת. אדם צריך לדעת שהתורה עומלת בשבילו, הוא עמל כאן והתורה עומלת לו במקום אחר.

אבל צריך להשתדל כמה שאפשר בלי לקבץ נדבות. אני רואה אברכים שבאים בבית הכנסת ופושטים את היד לבקש צדקה, ושוב למחרת באים ועושים ככה, ואני לא יכול לסבול את זה, מה יגידו בלבם? “חבל שלמדנו תורה”, כאילו השופטים שמקבלים משכורות ענק, וכל הזמן מחפשים כל מיני דרכים איך להרבות כספם, הם באמת אנשים טובים ועשירים. אבל ממה אתם עשירים? מהדברים הבטלים שלכם? מהחנופה שלכם? להחניף לערבים? מזה אתם מתעשרים?!

אבל בעז”ה נזכה כולנו לשמור שמטה בלי נדר כהלכתה, ויהיה לנו הרבה כסף, ותתקיים מצות התורה “ועשת את התבואה לשלוש השנים”, בלי להזדקק להיתר מכירה, ולא לבקש מיאיר לפיד שיתן לנו כסף, שישאר הוא וכספו גם יחד, וכשישאל אותנו: איפה הכסף? נאמר לו: הכסף אצלך תעזוב אותנו…

הערת המערכת: כתבנו “שמטה” בלי יו”ד, כי כך הנכון ע”פ הדקדוק, וכמו שמופיע בתורה. והטעם, כיון שהאות טי”ת בדגש חזק, שבא אחרי תנועה קטנה. ולכן האות מ”ם בחיריק חסר (בלי י’) שהוא תנועה קטנה, ולא בחיריק מלא (עם י’) שהוא תנועה גדולה. ודע, שאם הכוונה לפעולה, כמו שמיטת קרקע ושמיטת כספים, המלה “שמיטה” נכתבת עם יו”ד, והטי”ת רפויה, וכמו שמירה כתיבה אכילה וכיו”ב. (עיין ארים נסי-גיטין עמ’ ר”מ).

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שלישי כ”א סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה: *א.* קליפות של הפירות בשלחן. *ב.* פירות אחרי הסעודה.

כותב בן איש חי (ש”א פרשת שלח לך ס”ב): *אותם שיורי מאכל הנשארים בעצמות ובקליפין של הפירות, אם יש בהם ניצוצי קדושה יתבררו ע”י ברכה אחרונה, ולכן אדם יזהר לא להוריד את העצמות והקליפין מהשלחן, אלא עד אחרי ברכת המזון. ולכן לא יתן שום דבר לבהמה חיה ועוף הטמאים קודם ברכת המזון*. למשל אם יש חתול או כלב בבית, יתן להם רק אחרי ברכת המזון.

וממשיך בן איש חי: *ואותם בני אדם שדרכם לאכול תבשילים של מעשה קדרה וכדו’ תחילה, ואח”כ מביאים פירות על השלחן, אבל הם לא יכולים לשים פירות על השלחן, כי השלחן מלא עצמות של בשר, יש תקנה לדבר הזה, שיפרסו על השלחן מפה אחרת ויתכסו כל העצמות האלה, ויסדרו על המפה הנקיה כלים של פירות*. אמנם ע”פ הגמרא אם מביאים פירות אחרי שגמרו את הסעודה, מברכים עליהם לפניהם ולאחריהם. אבל המנהג של העולם לא כך, אלא מברכים לפניהם ואילו הברכה שלאחריהם נפטרת בברכת המזון, כי התוספות (ברכות מ”א ע”ב) כתבו שזה דוקא בזמנם שאינם אוכלים יותר פת, ואחרי שגמרו ומביאים פירות סיימו לאכול, אבל בימינו שאין מושכים ידיהם מן הפת (בעלי התוספות היו בתקופת עוני ומחסור וכל רגע אדם אוכל עוד פרוסת פת ועוד ביס…), לכן עדיין לא גמר סעודתו, ולא מברך ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון פוטרת הכל.

אבל הרב עובדיה ע”ה כותב שבימינו שיש הרבה עשירים שלא אוכלים פת, ובקושי אוכלים כזית, ואחרי שמפנים את השלחן ופורסים עליו מפה מביאים פירות, הרי זה נחשב סילוק שלחן, ומברכים על הפירות שמביאים לפניהם ולאחריהם.

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ראשון י”ט סיון התשפ”א*

נושא ההלכה: אמירת “כמאז” בתפלה.

אחרי שאומר החזן “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, הציבור אומרים “כמאז”.

פעם רבי ישראל כהן שאל אותי: האם זה שתי מלים “כימי אז” או מלה אחת “כמאז”? ואמרתי לו שמסתבר שזו מלה אחת. ואח”כ ראיתי שהמקור לזה בסידורי תימן, ובסידור “עץ חיים” עם פירושים של מהרי”ץ וכדו’ כתוב “כמאז” בתוך התפלה ממש, ובמלה אחת. וכנראה שאח”כ לא רצו לשנות מכלל מנהג העולם, והתחילו לנהוג שהשליח ציבור אומר “בשובך לציון ברחמים”, והציבור עונים “כמאז”, ופירושו כמו מאז ומתמיד.

ויש רמז במלה “מאז” לשלושת הספרים הראשונים של הרמב”ם, מאז ראשי תיבות מדע אהבה זמנים.

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ששי י”ז סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה:
א. “הכין ופעל זהרי חמה”.
ב. לדייק תמיד בלשון התפלה.

כתוב בגמרא ביומא (דף ל”ז ע”ב) שהילני המלכה אמו של מונבז המלך, עשתה נברשת של זהב מעל בית המקדש, וכאשר מגיע זמן הנץ החמה הנברשת עושה זהרורים, כמו ניצוצות של שמש, ואז יודעים העם שהגיע זמן קריאת שמע, וקוראים קריאת שמע.

בזה הבנתי היום מה שאומרים בתפלה: “הכין ופעל זהרי חמה”, מה המלים האלה? היה צריך לומר ברא את החמה, זה הכל. אלא הכין זה עשה תכנית, ופעל זהרי חמה, שלפני שיראו את החמה ממש במו עיניהם, יש את הזהרורים שיוצאים ממנה. וזה “הכין ופעל”. לכן אומרים את זה בברכת יוצר, כי עדיין לא רואים את השמש עד גאל ישראל, ולכן בברכת יוצר היו הזהרורים בלבד, וזה בדיוק כמו שכתוב בגמרא. זה “הכין ופעל זהרי חמה”.

צריך לדייק בתפלה, ולמצוא פנינים. תמיד צריך לשים לב לזה. ואפילו תפלה שאמרת אותה עשרת אלפים פעם, בכל יום תמצא בה דבר חדש.

*לע”נ גאולה בת אסתר ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שלישי י”ד סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה: *א.* לא להתגאות אחד על חבירו. *ב.* להיות אמיתיים. *ג.* לעמוד על המסורת. *ד.* לא להרחיק גם דברים מוזרים.

בהפטרה שקוראים היום בחק לישראל, כתוב “ביום ההוא נאום ה’ צבאות תקראו איש לרעהו” (זכריה ג’ י’). ויש גירסא איש “אל רעהו”, ומנחת שי הכריע ע”פ כתבי יד ומקורות לומר איש “לרעהו”. מה ההבדל בין שתי הגירסאות האלה? אמרתי משהו יפה, “איש” בגימטריא שלוש מאות ואחת עשרה, “לרעהו” זה ג”כ שלוש מאות ואחת עשרה, אבל “אל רעהו” זה שלוש מאות ושתים עשרה. לכן אם אומרים תקראו “איש אל רעהו”, אז כל אחד יחשוב את עצמו שהוא גדול מחבירו, כי “איש” זה שלוש מאות ואחת עשרה אבל הוא “אל רעהו” שזה שלוש מאות ושתים עשרה, לכן הפסוק אמר “איש לרעהו”, שתהיו שניכם שוים.

ולא תאמר: אלה יש להם חכמים וגאונים גדולים וכו’, אלא העיקר שתהיו אמיתיים ותהיו ישרים. ואם אתה אומר דבר אמיתי ואתה בטוח שהוא אמיתי, אל תפחד מאף אחד, ואפילו יחלקו עליך כל העולם כולו, כי כל העולם בטל ומבוטל בשביל פירור אחד של אמת. פעם אמרתי: “כל העולם כולו אפס – לעומת מלה אחת של אמ’ס”. אפס ואמס זה חרוז. ואמ’ס פירושה אמת (בביטוי תי”ו רפויה של האשכנזים). לפיכך תעמוד על המסורת שלך. וכמה פעמים שעזבנו מסורת, התברר שהפסדנו מטמון יקר.

ביום כיפור שנת תשכ”ו, התפללתי פעם אחת ויחידה בבית הכנסת העתיק בעולם “אלגריבה” בג’רבא, ובבוקר לא יכולתי ללכת הביתה, כי בליל כיפור הלכנו מהבית מהלך קילומטר אחד, והיתה בבית הכנסת פינה שישנים בה. ובבוקר בא אחד ואמר לי: ישנו כאן זקן אחד שאומר “שׂוֹאוּ זמרה ותנו תוף” (תהלים פ”א ג’). אמרתי לו: אף פעם לא שמעתי שאומרים שואו אלא שְׂאו. אבל אח”כ מצאתי שככה כתוב במנחת שי בשם הרד”ק, וככה נהגו הזקנים של ג’רבא לומר “שואו”. שוֹאוּ זמרה בתהלים, דוֹעוּ איפה באיוב (במקום דעו), מוֹאוֹר עינים ישמח לבב במשלי (במקום מאור). שלושה אלה באים עם געיא, וקוראים אותם כמו שוא קמץ. לכן כל דבר שתמצא אותו מוזר, לא תרחיק אותו. אם אתה חושב שזה לא נכון, אז תקרא כמו שאתה חושב, אבל תזכור תמיד שהיתה מסורת ככה.

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שני י”ג סיון התשפ”א*

נושא ההלכה: “אל משה לאמר”, לאמר בדגש.

בכל התורה כולה במלים “אל משה לאמר”, המלה לאמר הלמ”ד בדגש. חוץ מפעמיים שהמלה “משה” בטרחא והמלה “לאמר” בלי דגש, מה הם? פעם אחת בפרשת קרח “ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו” (במדבר י”ז כ”ז), ופעם שניה בפרשת מטות “ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אנכי מצוה” (שם ל”ב כ”ה). אבל בכל מקום אחר “אל משה לאמר” הלמ”ד בדגש.

ואפילו בפסוק “וילנו העם על משה לאמר מה נשתה” (שמות ט”ו כ”ד), לאמר בדגש. ולכאורה זה לא כמו “וידבר ה’ אל משה לאמר”, ששם מסבירים שהשכינה מדברת מגרונו של משה, ויש קשר בין דבר ה’ למשה רבנו, ולכן לאמר הלמ”ד בדגש, אבל בפסוק וילנו העם על משה לאמר מה נשתה, למה “לאמר” בדגש? אלא בגלל שהיו ישראל קשורים במשה, כמו תינוק שתופס בסינר של אמו, וצועק: מה נשתה? מה נשתה? איפה אנחנו הולכים? ולכן הלמ”ד בדגש.

אבל בשני המקומות האחרים שכתוב “אל משה לאמר” בלי דגש, כי אדרבה באותו הזמן הם לא היו קשורים במשה רבנו. בפסוק הראשון “הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו”, הם רצו כבר את הסוף, ולא היו קשורים במשה רבנו, כי היתה טינה בלבם על משה, ואמרו לו: אנחנו נכנסים לבית המקדש, “כל הקרב הקרב אל משכן ה’ ימות” (במדבר י”ז כ”ח). ואותו הדבר במקום השני “ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר”, שבתחילה משה רבנו כעס עליהם, “תרבות אנשים חטאים” (שם ל”ב י”ד), למה אתם עושים כך? “ולמה תניאון את לב בני ישראל” (שם ז’)? והם פחדו ממנו ולא היו קשורים אליו. לכן “אל משה – לאמר”, אל משה בטרחא, ולאמר בלי דגש.

אבל צריך לזכור שחוץ משני המקומות האלה, תמיד “אל משה לאמר” לאמר הלמ”ד בדגש. ולא נמצא בדגש בשום מקום רק במשה רבנו, ותמיד “לאמר” רפויה, אל נח לאמר, אל יהושע לאמר, אל אהרן לאמר, חוץ ממשה רבנו. והלמ”ד דגושה שלא כדין, מהטעם שאמרנו.

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום חמישי ט’ סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה:
א. ביטוי דגש חזק. ב. מדוע לא אומרים תחנון?

יישר כח למי שקרא בתורה, שקרא טוב ובקול רם בלי רמקול… כל הכבוד. אבל (תמיד יש אבל…) הוא לא עושה מספיק דגש חזק, כמו המ”ם במלה “המשכן” ובעוד מלה אחרת. לכן צריך לשים לב לזה. בדגש חזק צריך להכפיל את האות, כאילו כתוב פעמיים מ”ם או טי”ת וכדו’.

פעם היה שוטה אחד תימני, שיש להם מסורת טובה מאד, והוא טוען: מי אמר שהדגש מכפיל את האות? אנחנו לא שמענו את זה מאבותינו. אתה לא שמעת את זה מאבותיך? פעם היה לנו מנין של תימנים בשבת מול החלון, ובכל דגש ודגש נשמע כמו “פצצה אטומית”, איך לא שמעת את זה?! הוא שלח מכתב על זה לפרופסור בירושלים, וענה לו: אתה לא יודע כלום, ואני לא רוצה להתווכח עוד איתך. כך ענה לו מיד, ולא שאני אכתוב ואתה תכתוב כמה פעמים ותישאר בדעתך, לא עושים ככה. לכן הדגש מכפיל את האות, וכאילו משלים אות חסרה.

למה אנחנו לא אומרים תחנון שבוע אחרי שבועות ושבוע לפני שבועות? שמעתי טעם יפה בשם הרב שמעון גז ז”ל (יש לו כמה ספרים יפים במדרש שאין כמותם), שאמר שיש לנו שני לוחות הברית ובכל אחד חמש דברות, וא”כ חמשה ועוד חמשה ושני לוחות, חמשה שלפני חג השבועות זה חמש דברות, ואח”כ שני ימים של שבועות בחו”ל ואסרו חג כאן, ואח”כ עוד פעם חמשה ימים שאחרי שבועות, וביחד זה שנים עשר יום בדיוק. זה כנגד מתן תורה, כדי לזכור את זה.

אבל הטעם הפשוט והאמיתי לא כך, אלא שמי שלא הקריב קרבן בחג השבועות שלמי שמחה ועולת ראיה וכדו’, יש לו תשלומין כל שבעה, זאת אומרת מיום ו’ בסיון עד יום י”ב. ומה הטעם לפני שבועות? שלושה ימים שלפני החג הם ימי הגבלה, “והגבלת את העם סביב לאמר” (שמות י”ט י”ב), וזה ימים ג’ ד’ ה’ בסיון. ביום הראשון יום א’, זה ראש חודש. ונשאר יום ב’ באמצע, ומוסיפים גם אותו, כמו שעושים בבית הספר “גשר” בגלל התו הסגול… ואותו הדבר כאן, בבית הספר של התורה שנים עשר יום שלא אומרים תחנון.

*לע”נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ראשון ה’ סיון התשפ”א*

נושאי ההלכה:
*א.* סיום ספירת העומר. *ב.* המצב בעם ישראל. *ג.* תיקון ליל ויום חג השבועות. *ד.* להודות לה’. *ה.* להפסיק את השנאת חנם.

היום תשעה וארבעים יום לעומר, שהם שבעה שבועות. הרחמן הוא יבנה בית המקדש ויחזיר העבודה למקומה, במהרה בימינו אמן.

בנוסחאות של “לשם יחוד” הקצרים שלפני ספירת העומר, כתוב פסוק “ה’ יגמור בעדי ה’ חסדך לעולם מעשי ידיך אל תרף”, מה הקשר הפסוק הזה לספירת העומר? אלא הכוונה שה’ יגמור בעדי, שיזכני לגמור את כל הספירה ולא לדלג לילה אחד. ה’ חסדך לעולם, כשאתה עושה חסד זה לעולם לכל הדורות, מעשי ידיך אל תרף.

אתמול במוצאי שבת עד שעה אחת וחצי-שתים, היו טילים בלי הפסקה, עד שהתעייפו הפושעים האלה. מישהו אמר שלא קיבלנו שום הודעה על אחד שנפצע (ואולי יכול להיות פציעות קטנות), וזה חסדי ה’. אנחנו צריכים להתפלל בחג השבועות שלא יארע לנו שום דבר, ושלא יקרה לעם ישראל כלום. ואם ח”ו יקרה לנו משהו אומות העולם ישמחו לאיד, כי אמנם יש הרבה מדינות שאומרות שמגיע לערבים וישראל עושה טוב, אבל יש גם שאומרים אחרת. לכן “לא מדובשך ולא מעוקציך”, ואנחנו נתפלל על זה.

היום יש יהודים שיצאו מבתיהם מפחד הערבים, ויהודי נוסע ברחוב ובאים ערבים מכאן ומכאן ועושים בו נקמות, מה יש לכם? מה עשה לכם הבן אדם הזה? לא עשה כלום, אבל אתה מדבר עם הקירות. מה שהתורה אמרה “והוא יהיה פרא אדם” (בראשית ט”ז י”ב), זה בדיוק נמרץ. וזה מה שקורה עם ישמעאל עד היום הזה. לכן כתוב “יהיה” בלשון עתיד, שכל שנה אותו דבר. אחרי שאברהם אבינו גירש את ישמעאל, אמרה לו שרה: “כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (שם כ”א י’), ואח”כ כתוב על ישמעאל “וישב במדבר ויהי רובה קשת” (שם כ’). ומאז ועד היום ככה, פעם הוא רובה קשת ופעם הוא רובה טילים ופעם הוא רובה אבנים, וזה הטבע שלו. לולי שהעולם צריכים אותו בגלל הנפט, היו מזמן מכחידים אותו מן העולם. כך מפרש אבן עזרא בדניאל (ז’ כ”ו): “להשמדה ולהובדה עד סופא” – זה סוף מלכות בני ישמעאל, שיושמדו ויאבדו עד הסוף, ולא ישאר מהם כלום.

לכן בחג שבועות להתפלל את התפלה כמו שצריך, ולקרוא את הסדר של ליל שבועות, וכל אחד יקרא מה שיודע ומה שמבין. וגם האדרא רבה, פעם היינו קוראים את כולה, והיום אנחנו מחלקים אותה. אבל לקרוא לאט, טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. וביום שבועות בבוקר לאכול כמו שצריך חלב וגלידה וכדו’ עם עוגה, כדי שיהיה נחשב קידוש במקום סעודה, ולא קידוש במקום גלידה… ואח”כ לנוח מהלימוד של הלילה, ולקום לאכול סעודת חג העיקרית של בשר, ואח”כ לבוא לבית הכנסת בסביבות שעה שלוש וחצי, ולקרוא מה שנספיק. אם היה שבועות יומיים כמו בחו”ל, היה הרבה יותר טוב, אבל לא נוכל לעשות חכמות מדעתנו, ובארץ ישראל עושים יום אחד, וצריך לתקן ביום אחד מה שעושים בשני ימים.

והחשוב ביותר שאדם יידע להודות. לפני ארבעים שנה בזמן הזה, היה נס גדול מאד, הכור האטומי של עיראק התפוצץ להם בפנים, והם לא היו יודעים מזה, ואח”כ שאלו איפה הכור? וחיפשו כאן ושם וראו שאין כלום, הכור עלה לשמים, “מכור הברזל ממצרים” (דברים ד’ כ’). וכמה נסים היו בזמן הזה. בפעם אחרת באו מחבלים דרך הים, והם ראו את היהודים ופחדו פחד מוות וחזרו בחזרה, ותפסו אותם. זאת אומרת שיש כאן השגחה פרטית, הקב”ה משגיח עלינו.

אבל אם היינו טובים, אשרינו ומה טוב חלקינו, אבל לצערנו הרב אנחנו לא בסדר, מלחמות על כלום, שנאת חנם על כלום. לכן בעז”ה אנחנו נחזור בתשובה, וכל המלחמות והמריבות והחילוקי דעות אפילו אצל החרדים, כולם פסולים לחלוטין, ונפסיק את כל השגעון הזה. לפעמים בין בית שמאי ובית הלל היו מחלוקות גדולות מאד, עד שהירושלמי (מסכת שבת) מספר שעמדו בחרבות זה בזה, אבל אח”כ שקטה נחה כל הארץ, והכל היה שלום, “ואמרו שלום הכל שלום”. אנחנו צריכים לעשות את הדבר הזה. ולא כל אחד ואחד עושה לו קרניים, לא להשתגע, “אתה מעדה זו ואתה מעדה זו”, בשביל מה? למה צריך את זה? מה השגעון הזה? מה הטירוף הזה?

יש כאלה עושים להרגיז אותי, ובמוצאי שבת באמצע הדברים ראו שלא טוב להם וקמו והלכו, תודה רבה… אתה יכולים לקום מההתחלה. פעם לפני שנים היה שוטה אחד שהיה גר בבנין מולנו, ודיברתי ביום העצמאות ביום שכולו תורה, והוא הביא הקלטה להקליט אותי. שמע שדיברתי על כמה הגהות בפטום הקטורת ולא מצא חן בעיניו, ובאמצע עמד וסגר את ההקלטה. שיעור שאין בו הלכות ופלפולים של שטות, זה לא שיעור. לכן צריך לא להסתכל עליהם, מי שהקשיב – הקשיב ומי שלא הקשיב – לא הקשיב. ויש שיר כזה: “מי שבא ברוך הבא, ומי שלא בא עושה לי טובה”… מה צריכים אותו?!

אבל כל השטויות האלה יעברו מן העולם, ובני אדם יהיו ישרים ותמימים, מחפשי אמת ויושר, ושנזכה לגאולה שלימה, וחג השבועות הזה יהיה סוף וקץ לכל צרותינו, אמן ואמן.

*לע”נ גאולה בת אסתר ואורנה בת זהבה*