דברי התעוררות לאמירת תיקון חצות בימי בין המצרים

עד ימי רבנו האר”י ז”ל, נהגו בקהלות ספרד לקונן על החרבן בשלש שבתות דפורענותא (שלש השבתות שבין יז בתמוז לט באב) כמה קינות באמצע התפלה (נדפסו ב”סדר ארבע תעניות” ליוורנו), וגם את ההפטרות אמרו בניגון קינות (עי' בשו”ת הריב”ש סי' קי”ב ובכף החיים סי' תקנ”א אות י”ד ועוד). לעמות זה, בחול לא היה שום סימן היכר לאוירת בין המצרים, איש איש על עבודתו ואל משאו, והמליצו על כך בדרך צחות: “שַׂבָּת משוש לבנו, נהפך לאבל מֵחֻלֵּנוּ?” אתמהה. בא רבנו האר”י ז”ל וביטל כל מנהגי אבל וצער בשבתות, ולעומת זה תיקן אמירת “תקון חצות” יום יום בימי החול, והילך לשונו:

“מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבילות אחר חצי היום בכל אלו הימים, ולבכות בכיה ממש על חרבן הבית וכו', כי אז הוא התעוררות הדינים בסוד כי ינטו צללי ערב” (שער הכוונות, פרי עץ חיים, מגן אברהם, אליה רבה, באר היטב, משנה ברורה). וכן נהגו בקהלות קדושות בכל מקום. (כף החיים סי' תקנ”א אות רכ”א).

ומרן החיד”א (בס' מורה באצבע סי' ר”ל) כתב: טוב לומר סדר תקון רחל בכל יום מימי בין המצרים אחר חצות, וכן נהגו בארץ ישראל תוב”ב ע”פ כתבי רבנו האר”י זצ”ל, והוא מנהג ותיקין. ע”כ. ובספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, קיצור תקפו כהן) כתב: ודע, כי בארעא קדישא לא נמצא איש מפקפק על שום דבר תורה ורז”ל ח”ו והכל מתאבלים על החרבן בעוה”ר ומתאמצים לומר כל לילה תקון חצות וכו' ובימי בין המצרים בבית הכנסת הגדולה וק”ק תלמוד תורה נאספים ביום קהל גדול ומקוננים ובוכים בכל יום, כמצות רבנו האר”י ז”ל. ע”ש.

גם בחו”ל, פשוט בימים אלה בבתי כנסיות, לומר תקון חצות בשעה 12.30 (בערך) אחה”צ, שאז הוא זמן חצות היום, וחנוונים סוגרים חנויותיהם באי ג'רבא ותונס, ובאים וחולצים נעליהם לומר תקון רחל, ובסופו נוסח אוי לי על גלות השכינה וכו' (שתיקן מרן החיד”א), ואחריו קינה אחת מקינות ט”ב לפי הסדר (קול ברמה, על היכלי, ועוד). ולבסוף: עורה נא ימניך רמה וכו', התנערי מעפר וכו', ופתח אליהו וכו' וקדיש על ישראל.

חבל שמנהג יקר זה (ככל המנהגים היפים והקדומים שלנו) הולך ומשתכח כיום, גם בין ההמון וגם בין תלמידי חכמים, ואין איש שם על לב. אם לגבי תקון חצות בלילה ישנו תירוץ ידוע “אונסא דשינה שאני”, ומה נענה ביום?

כדאי מאד לחדש מנהג זה בימינו, ואם אי אפשר בחצות היום בדיוק, אפשר סמוך למנחה ולהתאסף לומר תקון חצות במנין. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, בביאת גואל צדק. בב”א.