בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר

נלחמנו וניצחנו הסרנו את החרפה הזו, זכינו להיות עם חופשי בארצנו, חופשי לקיים את מצוות אלוקינו, חופשי לחיות את חיינו עם בית יהודי, עם שבתות וחגים, בלי להשתחוות לפסלים, כולם הרגישו את הלחץ  ואת הפחד האיום במלחמה, כולם חוו את השחרור מעול כובש משוגע, אבל לכל זה אין כמעט זכר… על מה כולנו מדברים, על נס פך השמן. מה היה שם? למה אנחנו עושים זכר? לנרות שדלקו.

מה היה שם? בבית המקדש – בלב שטח שלאף בנאדם כמעט, אין אישור כניסה, בתוך ההיכל, באזור שרק לכהנים בשעת העבודה מותר להכנס, בצד ימין עמדה לה מנורה, מה תפקידה? אה, זה אור לצרכי כבוד, נו אז מה הסיפור? היתה כמות שמן שהספיקה ליום אחד, ובסוף זה דלק  שמונה ימים, וואו' מי ראה את הנס? כמה כוהנים, מי חווה אותו? מי התרגש ממנו? מה יצא לנו מכל הסיפור הזה של הנר? למה חשוב לזכור אותו ולשאת אותו לדורות הבאים? בשביל מה לדבר על משהו שהוא לא רלוונטי לציבור בכלל?

מסיפור המלחמה, העולם כולו געש ורעש, כמה יהודונים חנונים למהדרין, חמושים במשקפיים ובפיאות, הביסו את האימפריה היוונית האדירה, עם פרשים ופילים, עם שריון  ודוקטרינות מלחמה שנלמדות עד ימינו אלה, זה היה נצחון מהדהד, רועם, בלתי נתפס ובלתי נשכח, דפי העיתונות ודפי ההיסטוריה הזדעזעו לחלוטין.

אז למה במקום לדבר על העיקר, על נס ברור ומוכר, שהעפנו את היוונים, שקיבלנו חרות פיזית ורוחנית, מדברים על נס אזוטרי, חסר חשיבות, שקרה אחרי סוף המלחמה? על מנורה במקדש שכמעט אף אחד לא ממש ראה, ובטח לא חווה, ובטח לא מעניין אותו  באותה רמה  כמו את זה שהורידו לו את המגף היווני מעל הצוואר?

התשובה טמונה במשמעותו של כל חג, חג הוא מלשון  “מעגל”, כמו שמחוגה זה הכלי ליצור עיגול, וכולנו מכירים את הביטוי “לחוג במעגלים”, הענין של כל חגי ישראל היא לא רק שימור העבר, אלא בעיקר הכנה לעתיד, מעשה אבות סימן לבנים, אנחנו חוזרים כל הזמן על סיפורי העבר כדי לגזור מהם נגזרות לעתיד, כי סיפורי העבר חוזרים באופן מעשי בחיינו, אז מה יש ללמוד מהניסיון הקודם?

תיראו, מכל דבר אפשר ללמוד הרבה דברים, ליהודה המכבי היו כמה הברקות בקרבות, הלא הם כתובים, בספר מלחמות היהודים של ההיסטוריון הקדמון הנודע יוספוס פלביוס, הקטע המדהים שהיסטוריונים רבים ואקדמיות צבאיות לומדות על התימרונים האלה, אבל לא אנחנו, למה? כי הם לא רלוונטים, לא הטקטיקות הקטנות זה מה שהביא את הנצחון, אלא הרוח הגדולה, הטקטיקות הם לא התרגיל האמיתי, התרגיל האמיתי הוא איך להביא כזו רוח, מאיפה משיגים את הניצוץ, שמבעיר את האש הגדולה הזו.

חכמינו ידעו, שהמפגש הזה עם התרבות היוונית לא עומד לעזוב אותנו, ואנחנו עוד ניפגש  באינספור צמתים, הקרב ההוא הוא חלק ממלחמה כוללת ארוכה בשנים,  והם דאגו להזכיר לנו איך הושג הנצחון ההוא, הוא לא הושג בשדה הקרב, הוא הושג מתוך הבית, כשהיינו חדורים באמונה, ונשאנו את האור בקרבנו…

כל ארוע וחג, הוא מטען לימודי לדורות הבאים, במקרה הזה הלימוד הוא איך להלחם בחושך, דוקטרינת המלחמה היחידה הרלוונטית היא, לדאוג שבבית שלך יהיה נר ואור ורוחניות,  זה מה שצריך לקחת מכל הסיפור!

זה סיפור על אור וחושך, וחושך לא מגרשים במקלות, נקודה! נכון את החושך ההוא בנקודת הזמן ההיא ניצחנו עם מקל ועם חרבות מחוסר ברירה, אבל את העוז והתעצומות, את האנרגיה שהניעה את הכל, ואת האש הגדולה, קיבלנו מהאור הרוחני הדקיק שדלק בבית של כל אחד.
מי גילה לחכמים שזה החלק החשוב, אה? חוץ מהחכמה, אלוקים נתן להם גם רמז, הוא דאג להדליק איזו מנורה בחדר צדדי בבית המקדש שמונה ימים, הם  שברו את הראש למה אלוקים עשה נס כל כך בלתי נחוץ??? ואז הם הבינו שיש כאן רמז, שנכון שבאור הזה הכל מסתיים, אבל גם בזכות האור הזה הכל התחיל.

[הקטע שאותי מצחיק, שהארכיאולוגים וההסטוריונים שכל הזמן אומרים על כל המובא בתורה, תשמע זה לא בדיוק היה ככה, ולא בדיוק ככה, כאן הם לא שואלים, מי אמר שהיה נס? עם שלם חוגג נס שראו אותו  אולי מאה כהנים??]

איזה נס בחרו לתזכר, נס שאין לו משמעות, והוא גם לא ניכר, הלא העיתונות רעשה וגעשה, העם הרגיש את הסרת השיעבוד, אתם מספרים לו גם במקדש היה נס, במקום שרק הכהנים היו שם, אף אחד כמעט לא ראה את הנס, מה זה רלוונטי? למה זה חשוב? למה את זה לזכור? בשביל העתיד….