פרשת צו – השכמת בית הכנסת

וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וגו' (ו. ה)

פעם נשאל הבבא סאלי זצ”ל, מדוע הוא כה מקפיד על תפלת שחרית בהנץ החמה?

“כשאתייצב בבוא היום בפני בית דין של מעלה”, נענה הצדיק, “מן הסתם יתחילו לדון אותי על קיום ה'שלחן ערוך', מסעיפו הראשון. אם לא אצליח לענות בחיוב כאשר ישאלוני אם קיימתי את הסעיף הראשון שב'שלחן ערוך', 'שיהא הוא מעורר השחר', כיצד ימשיך להתנהל משפטי? אם אני קם מוקדם – אוכל לפחות לענות בביטחה על השאלה הראשונה!…”.

בבוקר בבוקר בהשכמה גדולה, היה על הכהן לקום כדי להבעיר את העצים במזבח (כפי שלומדת הגמרא (פסחים נ”ט ע”א) מכפל המלים “בבוקר בבוקר”), שכן כבר משהאיר השחר, מזדרזים היו הכהנים להתחיל בעבודתם (כמבואר במשנה תמיד פ”ג מ”ב).

ומאחר שהתפלות נתקנו במקום קרבן התמיד (ברכות כ”ו ע”ב), הגאון רבי שלום הכהן זצ”ל (רבה של העיירה זרזיס בדרום תוניסיה) בספרו “נהר שלום” מוצא מכאן ראיה למעלת ההשכמה לבית הכנסת.

במסכת ברכות (ח' ע”א) מובא שר' יוחנן אמר שיש זקנים שהאריכו ימים בבבל, וזאת מפני שהיו מקדימים לבוא לבית הכנסת בשחרית, ומאחרים לצאת אחר ערבית. אדם שמשכים ומעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ה' נותן לו אריכות ימים ושנים.

והסביר זאת הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “בתורתך”), שזה מדה כנגד מדה: אדם המקדיש מזמנו הפרטי, ומוסיף שעות של תורה ותפלה מהיום והלילה, אומר לו הקב”ה: אל תחשוב שהפסדת את הזמן הזה, אלא אני אוסיף לך עוד כהנה וכהנה אריכות ימים ושנים, כדי שתוכל להמשיך לעסוק בתורה ובעבודת ה'.

אומר היה הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל (ראש ישיבת “פורת יוסף”): תמהני על הקמים בשעה מאוחרת ומתפללים שחרית – איך יאמרו בראש חודש: הללויה, הללו עבדי ה'”, וכי יש לך עבד שקם בשעה מאוחרת לעבודת אדוניו?!…

ונאה דורש נאה מקיים, בבית הכנסת “שאול צדקה” בו היה מתפלל, לא היה אף אדם שהקדימו לתפלה, לבד מגבאי בית הכנסת ר' מולא אבא נקי ע”ה שהיה משכים קום לפתוח את בית הכנסת.

יום אחד נתקף הרב בקנאת סופרים, והחליט שלפחות יום אחד הוא יגיע לפניו. ואכן, באותו יום קם כמה שעות לפני התפלה, ואץ לבית הכנסת.

והנה, להפתעתו, בית הכנסת היה מואר, וחכם מולא כבר במקום. לתמיהת הרב מה קרה שהגיע היום בשעה כה מוקדמת, סיפר הגבאי כי הלילה ניסה להירדם ומשום מה לא הצליח בשום אופן, ואז אמר לעצמו: אם אני לא נרדם, אלך מעכשיו לבית הכנסת… כך נשמרה לו הבלעדיות משמים…

בהקשר לכך, מספר חתנו של הגר”י צדקה – הגאון רבי יעקב שיכנזי שליט”א כי הגר”י כל כך התנזר מכל מה שנראה בעיניו כמותרות, עד שלא הסכים שיותקן בביתו מכשיר טלפון (אין המדובר בפלאפון, שכיום יש ממנו כמה מכשירים בכל בית…). בני ביתו היו דוחקים בו לקבל אל ביתו את המכשיר, על מנת שיוכלו להיות אתו יותר בקשר, אך הוא סירב בטענה כי מכשיר זה גורם לביטול תורה.

בסוף ימיו חלה בלבו, ולאחר שעבר התקף לב, נענה להפצרותיהם של בני הבית, ובלית ברירה נתן את הסכמתו להתקנת המכשיר. ברוב כבוד והדר, הובא המכשיר אל ביתו של ראש הישיבה, וקו טלפון הותקן בבית.

אך גם כאן, כמו בכל אורחות חייו, ראו את קו המחשבה התורני שלו. הוא החליט כי השיחה הראשונה בטלפון תהיה בדברי תורה, כדי שבמכשיר זה ידברו רק דיבורים טובים (כעין חנוכת הבית…). לפיכך, נטל את השפופרת, חייג לבנו הגאון רבי משה צדקה שליט”א, ודיבר אתו דברי תורה על הפרשה של אותו שבוע (ויצא).

“זמן קצר לאחר התקנת הטלפון”, מספר הרב שיכנזי, “צילצל הטלפון בביתי בשעת בוקר מוקדמת. הרמתי את הטלפון, ומעבר לקו שמעתי את קולו אומר 'מְדַבֵּר יהודה' (כך בלי גינונים). הוא סיפר לי שהלשון של דלת הבית נתפסה, והוא ננעל בתוך הבית, והתנצל כי בדיוק היום הוא יום הולדתו (ג' שבט), וחבל שדוקא ביום זה, יפסיד את תפלת הותיקין כהרגלו מדי יום.

“הגעתי בזריזות לביתו. דלת הבית היתה מסוג ישן ופשוט. ביקשתי שיוציא לי סכין דרך החלל שמתחת לדלת, וכך שחררתי את הלשונית והדלת נפתחה.

“לאחר כמה ימים, פגש הרב באחד מבניו שהיה דוחק בו להחזיק טלפון, וסח לו שנתקע בבית, והתקשר אליי כדי שאפתח לו. נענה הבן בנימת נצחון: 'נו, רואה אבא כמה טוב שיש טלפון. בלעדיו, כיצד היה נחלץ מן הבית…'.

“אולם רבי יהודה לא התרגש כלל ועיקר. 'דע לך' פסק נחרצות, 'כי הדלת ננעלה רק מכיון שהותקן מכשיר טלפון בבית. אילו לא היה מכשיר בבית, לא היתה הדלת ננעלת מעיקרא… (בבחינת “הנותן שלג כצמר” – ה' נותן את השלג לפי הצמר)'.