פרשת נח – התמודדות עם מאות שנות עקרות

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו. ט)

סיפורו של נח והמבול מוכר היטב לכל אחד, אולם ישנה עובדה בולטת בחיי נח שלא רבים שמים אליה לב. נח למעשה היה האיש שהיה עקר הכי הרבה שנים בהסטוריה, ובנוסף,הוא האיש אשר הוליד בגיל המבוגר ביותר באנושות. בנו הראשון יפת נולד לו רק כשהיה בגיל חמש מאות שנה, כמ”ש “ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת” (לעיל ה, לב). בניו הבאים, אשר נולדו לו לפני המבול, שם וחם, נולדו בהמשך השנים כאשר נח ואשתו מבוגרים עוד יותר.

לכאורה אין בידינו מידע כיצד התמודד נח כל כך הרבה שנים בצל העקרות השקטה והממושכת. האם התלונן כלפי הקב”ה שכל חבריו זכו בילדים הממשיכים דרכם, ורק הוא ורעייתו נותרו גלמודים וערירים, או שמא קיבל את הדין באהבה…

אולם הגאון רבי משה לוי זצ”ל בספרו “תורה משה” מצא בפסוקים רמז מפתיע לאופן התמודדותו של נח בענין זה. הפסוק החותם את פרשת בראשית הוא “ונח מצא חן בעיני ה'” (ו, ח), ואילו הפסוק הפותח את פרשת נח הוא “אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה” (שם ט’). לכאורה אין שום קשר בין הפסוקים, אולם הגר”מ זצ”ל דרש סמוכין שבא הכתוב להסביר בשל איזה דבר מיוחד מצא נח חן בעיני ה’? ויהי כמשיב “אלה תולדות נח” – למרות שאלו היו תולדותיו שהוליד בגיל כזה מבוגר, בכל זאת “נח איש צדיק תמים היה”, ולא הרהר אחר מדותיו של הקב”ה. נח חי בהבנה שאם הקב”ה החליט לעשותו עקר, ודאי שיש לכך סיבה.

לא תמיד מבינים אנו פשרם של עיכובים. פעמים רבות הדבר בא לטובתנו, ורק למפרע מבינים את הסיבה לעיכוב. וכמו שאמרו רז”ל: “כל עכבה לטובה”.

ואכן, היתה לכך סיבה לטובתו. בשל העובדה שילדיו נולדו כשהיה בגיל חמש מאות שנה, היה נח היחיד מכל דור המבול שבניו נותרו בחיים אחרי המבול, ואילו בניהם של כל חבריו, נאבדו במבול. וכפי שכתב רש”י (לעיל ה, לב): אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות? אמר הקב”ה אם רשעים הם [בניו], יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשות תיבות הרבה?! כבש את מעיינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול וכו’. עכ”ל. ולא זו בלבד שזכה שבניו נותרו בחיים, אלא שהאריך ימים וחי תשע מאות וחמישים שנה, וזכה לרוות נחת מעשרה דורות והם: שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם (כמבואר בספר “שנות יהושע” בראשית ט, כט).

וזהו גם מה שהדגישה התורה “בדורותיו”, שלמרות שהיה שונה מכל בני דורו שהולידו בגיל מאה והוא הוליד בגיל חמש מאות, בכל זאת לא הרהר אחר מדותיו יתברך, ובשל כך מצא חן בעיני ה’.

*

הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצ”ל לא זכה להיפקד בזרע של קיימא במשך הרבה שנים. רק אחרי חמש עשרה שנה מנישואיו, חננו בורא עולם בחמשה ילדים בני קיימא בזה אחר זה.

בעיני בשר גשמיות, הדבר אינו מובן, מדוע היה עליו ועל רעייתו להמתין כל כך הרבה שנים?!

לימים, באירוע תורני שערכה ישיבת “כסא רחמים”, נשא דברים בנו של רבי מצליח, ועמד בדבריו על עובדה מפליאה זו, תוך הסבר על עומק מחשבותיו של הקב”ה, וכך אמר: “כנראה רצה ה’ שבניו של רבנו יְיַסְּדוּ ויקימו את הישיבה בבוא היום בארץ ישראל, כשעודם צעירים חדורים במרץ, וללא עול כבד של משפחות גדולות ודאגות פרנסה. אילו נולדו לרבנו בנים מיד לאחר נישואיו, היו מגיעים לארץ בשנות הארבעים לחייהם, וספק גדול אם היו מצליחים להעמיד את הישיבה כפי שהיא!”.

*

בהקשר לכך, אירע לפני שנים רבות ברוסיה סיפור מעניין במיוחד. חסיד אחד בא לאדמו”ר מצאנז זצ”ל וביקש ממנו ברכה לזרע קודש של קיימא. הרבי בירכו: “אל תדאג עוד יהיה לך בן”. החסיד שהיה בטוח במוצא פיו של הרבי הקדוש, הלך מיד למשרד הפנים הרוסי, ואמר להם “מזל טוב! יש לי בן ושמו בישראל יצחק”. ה’ילד’ נרשם כחוק, ואכן תקופה קצרה לאחר מכן נפקדה רעייתו, אך בלידה התברר שזו בת. לאחר שנה נולדה בשעה טובה בת נוספת, לאחר שנה שוב בת, ועוד בת, ו-בת חמישית. בנות פורת יוסף. חמשה ‘סימנים’ לבן.

החסיד זכר את ברכת הרבי שבירכו בבן ולא התייאש. ואכן, לאחר שנולדו לו חמש בנות, זכה סוף סוף לבן, וכצפוי נקרא שמו בישראל יצחק.

והנה בעת הגיעו לגיל בר-מצוה, קיבל הילד צו גיוס לצבא הרוסי הידוע לשימצה. התפלא האב על הצו המוקדם, שכן לצבא הרוסי מתגייסים בגיל שמונה עשרה, ואז נזכר שרשם את בנו במשרד הפנים עוד לפני לידת הבת הראשונה…

הלך הילד ללשכת גיוס. ראוהו קטן ורזה כבן שלש עשרה, וסברו כי חולני הינו, ולפיכך פטרוהו מהצבא. נפשו היתה לשלל ומאז השקיע עצמו בתורה ביתר שאת, והתעלה מאד עד שהיה לתלמיד חכם גדול!

לא תמיד מבינים אנו פשרם של עיכובים. פעמים רבות הדבר בא לטובתנו, ורק למפרע מבינים את הסיבה לעיכוב. וכמו שאמרו רז”ל: “כל עכבה לטובה”.