פרשת נח – המבחן האמיתי
את האלוקים התהלך נח (ו. ט)
“אלוקים”, כידוע הוא רמז למדת הדין, ומדוע אם כן נזכרה כאן מדת הדין?
כך שואל הגאון רבי אברהם הכהן זצ”ל רב העיר ספאקס שבתוניסיה בספרו “אילת אהבים”, ומיישב כי רבים הם האנשים שבעתות נחת ושלוה, כשהפרנסה מזומנת, המצב הבריאותי תקין, הכל מתנהל כשורה – הם מתפללים כהלכה, קובעים עתים לתורה, ומקפידים לשמור על קלה כבחמורה, אך בעתות צרה וצוקה, מתח ודאגה, כאשר מנסה אותם ה’ במדת הדין רח”ל, תשתנה התנהגותם. הם יהיו שרויים בשברון לב ובעצבות, ויחדלו מלעסוק בתורה, יתפללו במרוצה ולבם בל עמם.
על נח לעומת זאת העיד הכתוב כי לא נהג כאותם אנשים: בשמחה ובתוגה, בעת רחמים ובעת דין – תמיד היה מתהלך את האלוקים, ולא משנה במאומה מהתייחסותו לתורה ולמצוות. זהו המבחן האמיתי של היהודי! אם גם בעתות צרה הוא אינו משנה את התייחסותו לתורה ולמצוות, הרי שהוא צדיק תמים.
על כך מזמר דוד המלך בתהלים: “להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות” (תהלים צב, ג). ומפרשים: “להגיד בבקר חסדך”, כשאתה במצב של בוקר, כשטוב לך, והשמש זורחת ומאירה מעליך, קל ופשוט להודות לה’ על חסדו. המבחן האמיתי הוא “ואמונתך בלילות” – להמשיך להיות דבק באמונתך גם במצב של לילה ואפלה. אם גם בשעת משבר אדם מצליח לעמוד בנסיון, הרי שאמונתו הוכיחה את עצמה. אך אם אז הוא נופל ונשבר, הרי שאמונתו מתגלית כפטפוטי מלים מן השפה ולחוץ.
בשעת משבר, צריך לחוש יותר מתמיד שהקב”ה צמוד אלינו ונושא אותנו על כפיו. המשילו על כך משל לאדם שהגיע לבית עולמו, וצפה בסרט חייו שהוקרן מול עיניו. והנה הוא רואה שטח עפר גדול ורחב, ולכל אורך הדרך סימני עקבות. “של מי פסיעות אלו?” בירר. אמרו לו “אלה פסיעות רגליך במסלול חייך”. המשיך להתבונן והנה רואה הוא שישנם עוד זוג פסיעות המלוות את פסיעותיו. “למי שייכות הפסיעות המלוות?” בירר שוב, ונענה “אלו פסיעותיו של בורא עולם, כביכול, אשר ליוה אותך בכל משעולי דרכך”.
ממשיך הוא להתבונן במסע חייו, והנה הוא מגיע לתקופה הקשה ביותר בשנות חייו, עת עברו עליו משברים וקשיים עצומים, וכאן הוא רואה לתדהמתו שהפסיעות המלוות נעלמו כלא היו. הוא שואל בכאב וכמעט בזעקה: “אלי אלי למה עזבתני? מדוע רבש”ע דוקא בתקופה הסוערת ביותר בחיי נעלמו עקבותיך והשארתני להתמודד לבדי?”. עונה לו הקב”ה ואומר לו: “בני, ההפך הוא הנכון, דוקא בתקופה זו של חייך, הייתי צמוד אליך יותר מתמיד, כל כך צמוד עד שנשאתי אותך על כפיים, ופסיעות בודדות אלו שאתה רואה אלו הפסיעות שלי בלבד כאשר אתה נישא על כפיי…”.
הגאון רבי חיים מצאנז זצ”ל (מח”ס “דברי חיים”) שיכל את בנו מחמד עינו אריה לייב. הילד נפטר בגיל שבע שנים, והכאב היה קורע לב ומדאיב נפש. כשנשאל הכיצד יכול הוא לשאת כאבו בדומיה, ענה במשל:
הולך אדם לתומו בדרכו, ולפתע חש במכה חזקה בגבו. המכה היתה כואבת וצורבת. תיכף מפנה הוא ראשו לאחוריו בזעם לראות מי הוא זה שהעז להכותו.
ובכן, אם אכן היה המכה אדם זר שאינו מכירו, בודאי שהיה מתקומם עליו בהתאם בזעם ובכעס, אולם אם כשהיה מפנה ראשו לאחוריו, היה מגלה שאין זה אחר מאשר ידידו אוהבו כנפשו, הרי שמיד מתייחס היה למכה כמכה של חיבה, ומשיב בחיוך ובמאור פנים.
“במות בני” הסביר הצדיק “קיבלתי אמנם מכה קשה ומכאיבה, אולם כשהפניתי פניי לאחורַי לראות מי הוא המכה, גיליתי שאין זה אלא הקדוש ברוך הוא, שאין אחר שאני אוהב ממנו, ואין אוהב שאוהב אותי כמוהו. ואם כן, בלי ספק כל מה שעושה הקב”ה לטובה הוא עושה, ומקבל אני גזרתו באהבה.
תגובות