פרשת יתרו – לא גבה לבו ולא רמו עיניו

דרכם של רשעים שכאשר הם עולים לגדולה, דעתם מתרברבת עליהם, והם שוכחים את מיטיביהם ואנשי חסדם. לפני שקיבלו את המישרה, היו מדברים עם אנשים בגובה העינים, ולאחר קבלת השררה מביטים עליהם פתאום 'מלמעלה למטה'. כך קרה למשל לשר המשקים – ברגע שעלה לגדולה, שכח את יוסף מיטיבו.

אך לא כן הצדיקים – עלייתם לגדולה אינה מעוורת את עיניהם, והם מתייחסים לסביבתם ובודאי למיטיביהם, כמו בטרם הגעתם לגדולה. כך התנהג יוסף הצדיק עם אחיו – גם לאחר שעלה לגדולה, וכך עשתה אסתר את מאמר מרדכי – גם בהיותה מלכה.

מדה זו, כותב רבנו עובדיה ספורנו זצ”ל, מצינו גם אצל משה רבנו, שעלייתו לגדולה, והיותו מנהיגם של ישראל, אשר כל העולם חת מפניו, לא שינו מאומה מהתייחסותו לאחרים. הדבר בולט כאשר מגיע יתרו חותנו, ומשה אינו מתחשב במעמדו, אלא יוצא לקראתו, משתחווה ומנשק לו, מתעניין בשלומו ומכבדו בכל הכבוד, ו”לא חדל בשביל מעלתו, לקדם פני מי ששילם עמו טובה בעת צר לו”.

וכן אנו מוצאים אצל אחיו אהרן הכהן. על הפסוק “ויעש כן אהרן” (במדבר ח, ג), דרשו חז”ל “להגיד שבחו של אהרן שלא שינה”. ולא מובן מה השבח בזה שלא שינה? מבאר בעל “שפתי קודש”, כי טבעו של אדם, כשהוא עולה למדרגה גבוהה ורמה, הריהו בא לכלל התפעלות עצמית. לא כן אהרן הכהן “ויעש כן אהרן”, לא נתפעל כלל מעלייתו למדרגות רמות, ולא שינה מאומה מהנהגתו.

עם ישראל הוא כידוע העם הנבחר. מדוע דוקא בנו בחר ה' מכל העמים? את אחת הסיבות מבארת התורה בפסוק הבא: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים” (דברים ז, ז). ופירשו בגמרא במסכת חולין (פ”ט ע”א): “אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה, אתם ממעיטים עצמכם לפני! וזהו שכתוב כי אתם המעט מכל העמים”.

וכאן נותנת הגמרא דוגמא מכמה מגדולי האומה שלמרות שקיבלו גדולה – מיעטו עצמם, לעומת גדולי אומות העולם, שכאשר קיבלו גדולה – הגדילו עצמם והתגאו:

אברהם אבינו – מלכי העולם המליכוהו עליהם (רש”י בראשית יד, יז), ובכל זאת אמר על עצמו “אנכי עפר ואפר” (בראשית יח, כז). משה ואהרן – אמרו “ונחנו מה” (לעיל טז, ז). דוד המלך – אמר “ואנכי תולעת ולא איש” (תהלים כב, ז). אבל הגוים אינם כן: נמרוד – קיבל גדולה מהקב”ה ואמר “הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים” (בראשית יא, ד). פרעה – אמר “מי ה' אשר אשמע בקולו” (לעיל ה, ב). נבוכדנצר – אמר “אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (ישעיה יד, יד). חירם מלך צור – אמר “מושב אלהים ישבתי בלב ימים” (יחזקאל כח, ב).

ועוד יש להזכיר כאן דברי הירושלמי (סנהדרין פרק ב' הלכה ד') על דברי דוד המלך ע”ה שהעיד על עצמו: “ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני” (תהלים קלא, א): “לא גבה לבי”, בעת שמשח אותי שמואל הרמתי למלך על ישראל, “ולא רמו עיני”, בשעה שהרגתי את גלית, “ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני”, בשעה שהחזירוני על כסא מלכותי.

זו היתה דרכם של גדולי ישראל בכל הדורות, וכל המשנה (ומתגאה) – ידו על התחתונה!

כה חשוב היה בעיניו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל חינוכם של ילדי ישראל, עד שאם לצורך זה היה צריך להתבזות, היה עושה זאת בחפץ לב, ולא חס כלל על כבודו ומעמדו.

קיימת תמונה נדירה בה נראה מרן עומד בספינת שייט, וידו אוחזת בהגה הספינה. וכל הרואה תמה: מה מסתתר מאחורי תמונה תמוהה זו? מה לו לקברניט האומה האוחז בהגה ספינת היהדות לאחוז בהגה ספינת טיולים?!

את התשובה לכך, גילה הגאון רבי ראובן אלבז שליט”א באחד מהספדיו על מרן. היה זה לפני עשרים שנה, כאשר הרב אלבז החל להפריח את השממה ולפתוח מוסדות תורה בעיר אילת. מרן הודיע לו אז בצורה ברורה כי אם יצטרך לו לעזר בפעולותיו, לא יתחשב בכבודו ובזמנו, ולא יהסס לבקש את עזרתו. ואכן, מרן נסע כמה פעמים לאילת הרחוקה יחד עם הרב אלבז כדי להביא גם אליה את דבר ה'.

באחד מביקוריו של מרן באילת, הודיע בעליה של ספינות הטיולים בעיר לרב אלבז, כי אם מרן יעלה על ספינתו ויברכנה, הוא מתחייב להעניק סיורים בספינה חנם לכל ילדי התלמוד תורה בעיר.

הרב אלבז חשש להגיש את ההצעה המשונה למרן, אך זכר את אשר הודיע לו מרן שלא יחוס על כבודו, ופנה למרן. כששמע על כך מרן, אמר ללא היסוס: “אם הדבר יהיה לעזר לילדי התלמודי תורה שיוכלו להחליף כוחות, אני בא!”.

ואכן, מרן עלה על הספינה, סייר בה מעט, נתן את ברכתו, ובמהלך הסיור אף הסכים להצטלם כשידו הקדושה אוחזת בהגה.

וכמו שאומרים, תמונה אחת שוה אלף מלים…