פרשת חיי שרה – באים בימים
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג. א)
מעשה בחכם שנזדמן לעיר אחת וביקר בבית העלמין שבה. להפתעתו נגלתה לעיניו תופעה מוזרה. על כל מצבה בבית החיים, חרוט היה גיל הנפטר. על המצבה הראשונה היה מצוין: “נפטר בהיותו בן עשר שנים ושלשה חודשים”, על השניה: “בן חמש שנים”, על השלישית: “בן שתים עשרה” וכו’ וכו’. כולם נפטרו בקיצור ימים ושנים. הגדול שבהם היה בן שלושים שנה…
תמה מאד על זה ושאל לתושבי המקום, האם ארץ זו אוכלת יושביה היא? והרי במו עיני ראיתי בתוכה אנשים המגיעים לגיל זקנה ושיבה?
מיד ניגש לראש החברא קדישא להסביר לו פשר דבר. אמר לו ראש החברא קדישא: “דע לך, כי מנהג מקומנו מימי קדם שאיננו רושמים על המצבה את חיי האדם עלי אדמות, כי אם את השעות שניצל לתורה ולמצוות נטו, כי רק אלו הם החיים האמיתיים. וכל אחד מאתנו מיום עמדו על דעתו רושם כל שעה ושעה שהקדיש לתורה ולעבודה וגמילות חסדים, ובעת פקודתו אנו מצרפים את השעות לימים, וימים לחודשים, וחודשים לשנים, ורושמים הסכום הכולל על המצבה. ולכן אחד מסתכמים ימי חייו האמיתיים בעשר שנים, השני בחמש, וכן הלאה”. כששמע אותו חכם דבר זה, עמד וקרא בהתפעלות: “ברוך ה’ שבחר בעם סגולה”.
*
על שרה אמנו אמרו במדרש על הפסוק “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה'” – שכל ימיה גדושים היו בתוכן של תורה, מצוות ומעשים טובים. היא ניצלה כל רגע בחייה, וגם כשאכלה וְיָשְׁנָה, מטרתה היתה כדי לעבוד את ה’.
גם לגבי בעלה אברהם נאמר “ואברהם זקן בא בימים” (לקמן כד, א). מה פירוש ‘בא בימים’? אין הכוונה זקן, כי זה כבר נאמר, מפרש האלשיך הקדוש אדם שבא וכל ימיו אתו. אברהם מילא את ימיו בתוכן ועשייה, וכשבא והתייצב לפני בית דין של מעלה, בא עם כל ימיו, אחד מהם לא נעדר. ואמרו במדרש: אמר רב אחא: יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים. (בראשית רבה נט, ט). ובספר “קול יהודה” להגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל מסביר שלכן זכה להמשך הפסוק “וה’ ברך את אברהם בכל“, כשם שהוא מילא את תפקידו בשלמות – כך גם ברכתו של הקב”ה היתה ‘בכל’ – בשלמות.
*
מלאכת ניצול הזמן אינה קלה כלל ועיקר. היצר הרע מנסה לאבד מן האדם את המתנה היקרה ביותר שבידיו – הזמן הקצוב שהועמד לרשותו. לעתים הוא נוסך באדם תרדמה, כדי שלא יחוש בחלוף הימים, ולעתים, להיפך, הוא מעמיס עליו טרדות רבות. יש ההולך בטל, ומחשבותיו עסוקות בשאלה: איך “להרוג” את הזמן, ויש מי שאף פעם אין לו זמן. אולם כשתבדוק תמצא, שתמיד הוא עסוק בעניינים שאינם אלא השחתת זמן.
יש לך אדם שחי עד שנות זקנה ושיבה, אך כשתבחן את שנותיו במבחן ערכיותן, תמצא כי על פי מבחן זה, גילו הוא כגיל של ילד… אדם כזה שמגיע לגיל מאה ומת, החברה קדישא אינה קוברת אדם בן מאה, אלא אדם בן יום, כי את שאר השנים הוא כבר קבר בעצמו…
כדי להמחיש מהלך חיים זה, המאפיין אנשים לא מעטים, נביא את הסיפור הבא שהתפרסם לא מכבר:
בבית האבות שבפאתי העיר, יושב משה על הספסל העתיק בחצר. הוא יושב מהורהר, “אולי אעלה את קורות חיי על הדף, מי יודע, אולי יימצא אי מי שיתעניין בהם…”.
ממחשבה למעשה, התרומם מהספסל, נטל את ההליכון שהמתין לו בדממה, ועלה אט אט לחדרו. הוא התיישב ליד השולחן, העלה את האור במנורת השולחן, נטל גליון נייר ורשם עליו באותיות גדולות: “אלה קורות חיי”. נעץ את עטו בשורה הבאה וביקש להתחיל בכתיבת קורות חייו.
על מה אכתוב? – שאל – והרי את ימי ינקותי, כשהייתי תינוק בעריסה, איני זוכר.
האם אכתוב על שחר ילדותי, כיצד שיחקתי בבוץ וברפש, ואמי הכתה אותי על כך? הן הדור הצעיר לא יבין על מה אני מדבר!
ואולי אכתוב על התלת אופן שקנה לי סבי ליום הולדתי השישי? אין בכך שום דבר מעניין.
גם על הטיול השנתי שערכנו בבית הספר לא אוכל לכתוב. לא ביצענו סנפלינג, רפטינג או בנג’י, לא היה אז שום דבר מיוחד. הכל יבש בלי אטרקציות, סתם צעדה בטבע…
מוטב שאתחיל בתקופת ההתבגרות, החל מבר המצוה שלי. אכתוב איך חגגתי עם החברים, אזכיר את המתנות שקיבלתי, את הברכות שאיחלו לי! אך לא! מה מיוחד בכך? אין כאן כל דבר ראוי לציון, חבל על הנייר!
אחר כך, פצעי הבגרות המרגיזים, המבחנים המשעממים, הימים שחלפו ולא עשינו בהם כלום. גם על כך אי אפשר לכתוב…
אם כן, צריך להתחיל מתקופת הצבא. אכתוב כמה חזקים היינו, איך רצינו לכבוש את העולם כולו, כיצד התהוללנו בצוותא, איך חשבנו שאנחנו הולכים להציל את העולם וגילינו שהמפקדים “עבדו” עלינו. איך חלפו ועברו להן שלש שנים של כלום. לא! אין בכך כל חידוש.
אני יודע מהיכן להתחיל! ימי נישואי! אלו היו ימים יפים! ימים של תקוה, של אופטימיות, ימים של אהבה ושל שמחה! אך מה נותר מאותם הימים? זכר עכור של אוברדרפט בבנק, של התרוצצות ממקום עבודה אחד למשנהו. הילדים שנולדו, גדלו ובעטו. האוברדרפט שגדל עם הילדים, הפתקים מהמורים והתרוצצויות בין המשרדים. לא, לא אוכל לכתוב על כך!
אולי אתחיל מהתקופה המאוחרת? כשהילדים הלכו לצבא, ואני ואשתי נותרנו לבד, עמוסים בזמן פנוי למריבות ולהתבוננות לאחור בימי הנעורים שחלפו? אולי אכתוב על הכלב שקנינו להפיג את הבדידות? על הילדים שבאו לבקר פעם בחודש לבקש כסף בשביל החיים? משעמם מדי…
מה נותר? ימי הזקנה! רצנו יחד מרופא לרופא, מבית חולים אחד למשנהו, עד שביום קודר ליוויתי את האשה אל חלקת אדמתה. לאחר מכן שלחוני הילדים אל בית האבות.
בבוקר נפתחה הדלת מבחוץ. ליד השולחן מצאו איש זקן וכפוף, גופו קר לחלוטין, רכון על שולחן, ועליו דף ריק שכותרתו: “אלה קורות חיי”…
תגובות