לצמצם את הצומות…
אין לי התנגדות לצום, אומרים שזה אפילו טוב לבריאות, אם לא היינו טוחנים לפני ואחרי, אומנם בלי המים ושתיה זה קצת קשה, אבל לא נורא נתגבר, תנו לי סיבה טובה ואני צם מכל הלב אפילו יומיים, אבל לא יושב לי טוב על הלב, כל כך הרבה צומות עם אותו עקרון ועל אותו רעיון, שאני לא מצליח לתפוס מה רוצים ממני.
בואו אני אעשה לכם סדר, כדי שתבינו למה זה מפריע לי. ארבעה צומות בחיינו נסובים על ציר החורבן: עשרה בטבת, י”ז בתמוז, ט’ באב, ג’ בתשרי, בכולם השורה התחתונה הוא החורבן והגלות, אז נכון שיש קצת הבדלים, נכון שבעשרה בטבת התחיל המצור, ובי”ז בתמוז הובקעה העיר, ובט’ באב נחרב הבית, ובג’ בתשרי נרצח הקונסול האחראי על ארץ ישראל – גדליה בן אחיקם. בסדר יש פה כמה ארועים.
אבל למה ארבעה צומות על דבר שהוא בסופו של ענין דבר אחד? בסך הכל זה הכל חורבן בית המקדש והגלות? תשמעו בואו נסגור על יומיים ברצף ונשחרר את האנשים.
זה נשמע לי כמו להגיד לך לשלם ארבע קנסות על עבירת תנועה אחת, כי עשית את זה עם ארבעת הגלגלים של הרכב, או כי גם לחצת על הגז וגם סובבת את ההגה, אז תשלם פעמיים, או… טוב העקרון ברור, הרי המהלך של החורבן חייב להתחיל במצור והבקעה, אז אולי נצום על כל צעד שהחיילים עשו.
קודם כל חשוב לדעת, הצום הוא לא בדיוק על החורבן ולא ממש על גדליה, גדליה יסתדר טוב מאד אם לא נצום עליו, כמו שכל הצדיקים מסתדרים, הצום הוא עלינו, הצום הוא על שנאת האחים שיש בינינו, על הריחוק, על חוסר האחדות, על חוסר האכפתיות והאהבה, על זה שאני חושב כל היום על הבטן שלי, כן האמת היא שאנחנו מפסיקים רגע מהעיסוק באוכל, כדי לצום על עצמנו.
אתם יודעים, הילדים שלי, ואני מניח שגם שלכם, יכולים לכסח אחד את השני, אולי הם אפילו נהנים מזה ככה קצת, בגבול הטעם הטוב… זה כנראה מפיג שעמום, וזה עושה להם מענין, ולפעמים זה נראה שהם שוכחים שהם אחים.
אבל אם איזה ילד מבחוץ יעיז, לפגוע או לגעת באחד מהם, באמת שאני לא מקנא בו, משום מקום יצוצו עליו עוד שני צוציקים שיטפלו בו! ככה זה אחים! ואם מישהו מהם יקבל מכה, מיד תראו את כל החמלה שבעולם וכל האהבה, אחים או לא אחים!!!
שלמה המלך אומר ו”אח לצרה יוולד” – אח שלך יכול לשכוח שנולדתם באותו בית בכלל, אבל בשעת צרה, הוא פתאום נולד מחדש, גם בין אחים מתגלים מדי פעם חילוקי דעות, אחים רבים לפעמים, אבל מה הסימן המובהק שהמצב בין האחים מלא באהבה, כאשר מישהו מבחוץ מופיע ומאיים על אחד מהם, כאשר אחד מהם נמצא בשעת צרה.
עם ישראל רבים ביניהם יותר מדי, השאלה מה קורה כשמגיע אויב וצר על העיר, במצב הזה, בנקודה הזאת, הם עדיין ממשיכים לריב ביניהם.
אפילו האויב המשותף לא הצליח להדביק אותם אחד לשני, זו רמת אטימות נוראית א’ בסולם ריכטר, האויב מאיים מבחוץ, אבל כאשר יותר חשוב לי לראות את אח שלי סובל, מאשר לנצח את האויב, זה עשרה בטבת. אגב תרשו לי לומר, שהמצב שלנו היום, מוקפים מכל עבר, בשונאים שרוצים להשמידנו, לא שונה בהרבה מהמצור של אז, אולי תחשבו רגע ותגידו לי מה רמת האהבה אצלנו?
טוב תגידו שהאיום לא ממשי, הבנאדם חושב אני אספיק לחסל את אחי ואחר כך את האויב, הרי בינתיים יש חומה שמגינה עלי, אוקי אז מה קורה לאחווה שלכם, כשהאויב כבר פורץ פנימה כשהאיום ברור ומיידי, מסתבר שגם אז אנחנו לא מתלכדים, אלא עדיין עסוקים לראות שההוא ימות קודם, זה כבר י”ז בתמוז, העיר מובקעת, ואנו עדיין רבים – דרגה ב’.
הכל נשרף כולנו עבדים, כולנו מרגישים את השוט, אבל אני אדאג שהאדון ירביץ לו יותר, כמובן שהוא בתורו, ידאג לסדר לי גם כן איזו בעיטת מגף מהאדון על משהו אחר, כי הוא לא פראייר, זה צום ט’ באב – דרגה ג’.
נשארנו שלשת אלפי איש, וברור לכולנו שאם לא נלמד להיות תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה, אבל כמה חברה חושבים למה גדליה בן אחיקם הוא המחליט, בואו נהרוג אותו, ואחר כך נברח, כי זה הסוף של כולנו המלך, יחליט להרוג את כולם, אבל בכל זאת תמות נפשי עם פלישתים, אה סליחה עם אחים, העיקר שהוא לא יחליט.
אי אפשר לתפוס את רמת הריחוק… כמובן שכל זה לא קשור אלינו, אנחנו לא כאלה, זה רק מזכיר לי את אלה שדוקרים בשביל החניה, למרות שהם מבינים שבעקבות הדקירה, הם יחנו במקום אחר בעשרים וחמש שנים הבאות, אבל לא נורא שיהיה, העיקר שההוא לא יחנה כאן יותר… כל זאת ועוד, קורה כאן בחצר שלנו.
כל צום הוא על דרגה אחרת, ואנחנו עולים בסולם הדרגות, אנחנו צמים כדי לצמצם קצת את עצמנו, כדי לתת מקום למישהו אחר, ובכל צום כדאי שנחשוב האם בדרגה הזאת של הצום הזה במצור/בהבקעה/בהפסד וברדיפה/במצב שברור שכולנו נפסיד/אני חושב על הבטן שלי או על מישהו אחר, ובאמת עשה טובה, במקום לחשוב על לצמצם את הצומות צמצם את עצמך.
תגובות