נוסח "ויהא רעוא" שאחר פתח אליהו

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.

בשווא נח, כיוון שהוא מלעיל בטל כלל הדומות. כמו “יקראונני”, “ישחרונני”, “ימצאונני” בספר משלי (א’ כח) וכן בתהלים (נ כג) “יכבדנני”. כן כתב מרן ראש הישיבה זצ”ל על פי הרד”ק בספר מכלול (דף ע”ב ע”א)

מרן בשו”ע (סי’ כה ס”ז) פסק לומר ללא דגש, והרמד”ל בספר המעריך חולק עליו. ולדעת מרן ראש הישיבה זצ”ל הנכון יותר כהרמד”ל אלא שמר פסק אחרת, ולכן בכל מקום שהוזכר נוסח הברכה נקדו כפסק מרן ובסתם נקדו לפי מה שנראה יותר נכון. (כן שמעתי מהרב אלדן הכהן שליט”א – מנקד המשנ”ב מהדורת מכון הרב מצליח).

מרן ראש הישיבה שליט”א בסוף חומש בית נאמן ח”ב (עמ’ תשמ”ו) התייחס ממש לשאלה שלכם, וזה תוכן דבריו שם: בכתר אר”ץ ובכת”י לניגרד ובסידור עבודת ישראל, ושם כתב שכ”ה בעוד כת”י, והטעם הוא מפני שעתיד ובינוני מבנין הפעיל לא יהיה בהם דגש זה. וכך הוא יותר נכון. ומכל מקום מכיון שמסורת כל קהילות ישראל מדורי דורות להדגיש את הכ’ הזאת אין לשנות מנהג העולם. עיין שם.

רבני הישיבה כן מתקנים על זה ועל עוד כמה וכמה טעויות ואכמ”ל. אגב, המילה “במה” הראשונה איננה בשוא אלא בפתח וסגול.

בחולם

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.