תשובה לילדה ששואלת למה יש נשים שמתלבשות לא בצניעות.

קול אשה שאינו מכיר ואפילו מכיר ואינו קול זמרה ויש צורך בעצם השיחה הדבר מותר. אבל כמובן “קול באשה ערווה” ואין שום היתר לנסות ליהנות מעצם הקול, וכל שיכול לדבר דווקא עם גבר בקלות יעשה כן. וכשנאלץ לדבר עם אשה הוא רק לתוכן העניין ולא לעצם הקול. וע”ע בגמרא (סנהדרין עה ע”א).

בגלל דברים מעין אלו יש נמנעים לילך למקווה בזמננו. ויש הסוברים שכן צריך לנהוג. כי אע”פ שהטבילה מעלתה גדולה ומוסיפה טהרה וקדושה לאדם, אם הדבר גורם הרהורים רעים וכיו”ב שב ואל תעשה עדיף. והנכון להימנע ולעמוד על עיקר הדין שא”צ טבילה לאיש בזה”ז כלל.

אמנם אם אפשר לו לילך בזמן שאין הרבה אנשים ולא עומדים כך בתור, רק יטבול בזריזות ויצא, הוא טוב ונכון, שמרויח תוספת קדושה וטהרה. ואם הוכרח לילך בזמן שיש ריבוי אנשים יראה לשמור את עצמו, וכגון אם יש לו משקפיים במספר גבוה יורידם מתחילה ולא יבוא לידי ניסיון ויזרז עצמו במהירות כל מה שיוכל.

ומכאן אזהרה שלא לשלוח ילדים ונערים כלל, כי במקום להוסיף להם טהרה, אפשר שיהיה להפך חלילה, וכשיגדלו ילמדם שישמרו עצמם ויזדרזו וכו’. אבל לשלוח נער לבדו שכשאינו יודע מה קורה עמו, אינו נכון. ולצערנו אירעו גם מעשים מאנשים שאינם יראים, וכל ערום יעשה בדעת.

ולעצם השאלה, איני יודע איך אותו אדם, אם יקבל או יתריס, אם שומע לעצה או לא, ועשית כחכמתך אם החלטת לדבר עימו תדע איך לומר אולי דרך אגב עניין אחר. ויותר צריך לדבר עם האחרים שיזהרו וישמרו עיניהם וליבם. וטוב להם.

יש להקל במקום הצורך, מכיון שגם בת יש לה דין שומרת, כמו שכתבו בהוראה ברורה הנדפס מחדש (בבה”ל בסוה”ס סי’ כ”ב ס”ג) שכ”ד מרן הגרע”י זצ”ל ומרן ראש הישיבה שיבדל לחיים טובים. ואף שבלילה מבואר בדברי הרמ”א (שם ס”ה) שצריך שומר נוסף, מכל מקום בשעת הצורך יש להקל בזה, כמו שכתבו בשעה”צ שם (אות קפ”ד).

לא מובן כ”כ מה ההיתר שאשה תטפל בנער טיפול שלפי הנראה אינו כרוך בפיקוח נפש. ואולי יש איזה פרטים שאינם כתובים. עכ”פ ללכת עם אחיו יש בעיה של ייחוד לדעת מרן הש”ע (אה”ע סי’ כ”ב ס”ה).

אין בעיה לקחת אשה ברכב, באופן שאין איסור ייחוד, ובדרך כלל אין איסור ייחוד ברכב, אם החלונות לא אטומים ונוסעים בשעות סבירות (אם יש שאלה פרטית בנושא, תשלחו שוב).
לגבי הספק אם חוששים להכשיל, איני רואה בזה בעיה כי האשה תגיע ע”פ רוב גם בלעדיך, וההסעה רק מקילה לה יותר את הדרך. וגם באופן שלא תגיע בלא ההסעה, אינו עושה איסור ממש אלא הרואה עושה איסור, ועליו מוטלת האחריות לשמור על עיניו.
מה שיותר יש לחשוש אם הנהג עצמו נכשל מזה, ובזה באמת יש לדון.

בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.

אכן יש לבדוק היטב שאין בעיות של עבודה עם נשים

א. פעמים שיוצאת טיפה קטנה שאינה ניכרת, ויש שרוצה לבדוק עצמו לראות אם יצא משהו, וחושב שזה נכון, על זה אמרו חז”ל שאינו נכון ואסור לעשות כן, שלא יגיע לידי חימום ואיסור. [ועצה נכונה לאדם החושש מענין זה, שלא יתייחס לזה כלל, ויעבור ממנו].

ב. שיכור, כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, מעשיו נחשבים מעשה גמור. כמו אם קידש אשה קידושיו קידושין (ש”ע אבן העזר סימן מ”ד סעיף ג’). וכן מכר או קנה, המקח נתפס (ש”ע חושן משפט סימן רל”ה סעיף כ”ב). וגם אם הזיק חייב לשלם, (הרמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק א’ הלכה י”א).

ונראה שגם בענין זה, הרי זה מעשה אסור וצריך תשובה ותיקון על זה.

א. שיתחרט ויקבל על עצמו שלא יעשה כן יותר, ויתודה על זה.

ב. שישמור על עצמו שלא יגיע למצב של שכרות, גם בפורים.

ג. אם יכול להתענות יום אחד, או לפחות חצי יום, ויתן צדקה כפי כחו.

ד. שיחבק וינשק ספר תורה. ועיין להגרי”ח ז”ל בספרו לשון חכמים חלק א’ סימן ע”ה, תיקון על זה.

וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.

ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.

ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.

ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.