שלום וברכה כבוד הרב, לפני 3.5 שנים שכן שלי התאבד. כיוון שלא ממש ידעתי את סיפורו, והיו חסרים לי פרטים, כתבתי בשאלה דברים לא נכונים עליו. קודם כל, זה לא השפיע עלי. לא דיברתי עליו כל הזמן, וגם לא הרבה. בטח לא בכל דרך. באמת בדקתי איפה הוא קבור וראיתי מיזם כלשהו שאחיו עשה לזכרו. (בהמשך גם חיפשתי עליו עוד מידע). הוא עבר חרם רק כשהיה בכיתה ז' ושמר את זה ולא סיפר להוריו כי הוא התבייש, וזה העצים את הנזק. פתאום התחילו כאבים פיזיים והוא לקח משככי כאבים אבל התמכר לכדורים ובגלל זה היה במרכז גמילה. הוא לא היה מאובחן עם סכיזופרניה, אלא עם פוסט טראומה. הוא סבל מחרדות שונות. הוא גם לקח כדורים נוגדי דיכאון. בביה"ח לא הסכימו לאשפז אותו גם כשהוא רצה. ניסיתי לעשות כמה מיזמים לזכרו. אין לי שום חלום להקים בית כנסת. אני מנסה לעשות טוב לסביבה, בלחייך, לומר מילים טובות, וכו'. מדי פעם אני אומרת לזכרו פרקי תהילים. ההסתובבות שלו איתי בכלל לא נגמרה, כי הוא בא כל יום, מתי שהוא רוצה ומדבר איתי. בדקתי עם אשת מקצוע, אני לא סובלת מפוסט טראומה ואין לי בעיה רגשית. זה עיבור נשמה או הכל דמיונות שווא? זה אמור להיגמר? תודה.