245
ספונג’ה בתשעה באב
אם בעבר הלכות פסח שקודם החג הזכירו על החג המתקרב, הרי שבזמננו גליונות הפרסום של חברות תכשירי הניקוי מקדימים לבוא, ומבשרים על בוא “העונה”. בסך הכל נצטוונו על ביעור החמץ, אך לדידהו אין זה סותר מלהציע גם את תכשיר הפלא להסיר את האבק משמשת החלון, ועוד ועוד מינים ממינים שונים, העיקר שהפסח הזה יהיה מבריק ונוצץ יותר… מסתבר שבחלק גדול מעדות ישראל, איטליא,[1] תורכיה,[2] לוב,[3] תונס,[4] מרוקו,[5] וחלק מיוצאי ג'רבא,[6] נהגו נשים צדקניות לשוב על המלאכה לא פחות ולא יותר מאשר ביום ט' באב אחר חצות, ולנקות ולארגן את הבית אחת המרבה ואחת הממעיטה כאילו היו נמצאים בערבי פסחים.
הראשון שבאחרונים שעמד על מנהג זה ועל טעמו הוא בספר חמדת ימים (ליוורנו תקכ”ד, חלק ג', דף פ”ט ע”ב) וז”ל: תמיה גדולה היתה אצלי כל ימי בראותי לנשים שלנו בכל שנה ושנה חוק ולא יעבור שביום זה אחר חצות מתעסקות בכל כוחן ויכולתן בתיקון הבית והמיטות ומסירין מתקרות הבית ומכל מקום שהם כריות [קורי] העכבישים, ומנקין ומצהיבין בתמרוק את כלי הבדיל והעופרת ודומיהן המשמשין לנוי ומכבדין ומרבדין הבית והסולמות. כלל העולה עושים באותו יום קרוב כאילו הוא יום פורים וערב פסח. ומי התיר להעשות כך ביום הזה המר יום קביעות בכיה לדורות שבשבילו אמרו רז”ל למעט השמחה אפילו משנכנס אב. ושאלתי לחכמים על הדבר ואם יש למנוע להן. ואמרו לי שהוא מנהג שנהגו הנשים מקדמת דנא, ובפרט האשכנזים, סמך למה שאמרו בהגדה כי בט”ב נולד המשיח. ורבותינו נוחי נפש לא מיחו להן כלל ועיקר וכו' וכדי שלא יתייאשו מן הגאולה להיותן קטני אמנה בנחמות מפני שאינן יודעות ספר, לפיכך הן צריכות חיזוק. וא”כ בודאי אין למונען ממנהגן יען שאינן עוברות על דברי חכמים במה שאסרו הן כגון רחיצה וכו'. עכ”ל (ואין זה מדברי הרב המחבר חמדת ימים, אלא מדברי הרה”ג המו”ל את ההוצאה שבליוורנו התקכ”ד, ואין הלכות בין המצרים בדפו”ר של חמדת ימים שיצא בשנת תצ”א, וכן בדפוסים החדשים לא הכניסו הלכות ביה”מ שבהוצאה הנ”ל. וע”ע בהקדמת ספר חזון עובדיה – ארבע תעניות עמוד י”ב סוף הקטע הראשון. ודו”ק)[7]. וכן כתב בקצרה מרן החיד”א זצ”ל בספר ברכי יוסף (סימן תקנ”ט ס”ק ז') בשם מצאתי כתוב[8], ושזה מנהג קדום בערי איטאליא. ע”ש. וע”ע לו בספר מורה באצבע (אות רל”ז). יש המספרים שבתחילה מרן החיד”א אמר להם לבטל מנהגם, ושוב שמע שמדברות ביניהן ברוב תמימותן שהרב הזה אינו מאמין בביאת המשיח. ומיד השיבן למנהגם הראשון המיוסד על האמונה בלידת המשיח ובגאולה. אם כי כל זה לא מבואר בספרו. ובפרט שמקורו מהחמ”י שמבואר שם שכבר בתקופה שלפניו הניחום החכמים במנהגן לסיבה זו.
והגאון רבי אברהם אדאדי זצ”ל בספר השומר אמת (סימן ל”ד אות כ”ב) כתב וז”ל: רבות בנות [בטריפולי] נהגו אחר מנחה לכבד הבית ולרחוץ אותה בשפשוף יפה יפה והמים מגיעין עד חצי הארכובה והוסיפו על השמועה. ע”כ. ולאחר מכן הביא את דברי מרן החיד”א בברכי יוסף, והעיר דהברכ”י לא כתב אלא תיקון הבית וכיבוד המיטות אבל לא שפשוף הבית היטב כדרך שעושין לשבתות וי”ט. ע”כ. אולם במקור הדברים בחמ”י (שמשם מקורו דברי הברכ”י) מבואר שנהגו בנקיון כהנה וכהנה עשרת מונים, כאילו היה פורים וערב פסח, והניחם במנהגם.
וגדולה מזו מבואר בספרי רבותינו הראשונים כמלאכים, זה יצא ראשונה בספר ארחות חיים (הלכות תשעה באב אות י”א) כתב וז”ל: אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב. והזקנים הראשונים ז”ל הנהיגו זה ועשו סמך לדבר זה על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט”ב, וכמו שעשו זכר לחורבן ולאבילות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא להתייאש מן הגאולה. וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי הדעת, אבל אנחנו כולנו מאמינים בני מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים, אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חיזוק. עכ”ל. וכן כתבו בכל בו (הלכות תשעה באב סימן ס”ב) ובספר אהל מועד חלק ב' (דף ע' ע”א) ובספר המכתם (תענית דף ל' ע”א). ומבואר מדבריהם תרתי, חדא שמנהג קדום הוא, ועוד, שהוא הונהג על ידי החכמים הקדמונים. אולם המאירי (תענית שם) כתב וז”ל: ומ”מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים, ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו וכו', ואין הדבר נאה. עכ”ל[9]. הרי דסבירא ליה דרק לא מיחו בהן חכמים ומצאו להן סמך אך לא שהונהג ע”י החכמים, וגם שאין הדבר נאה. וכן מרן בבית יוסף (ס”ס תקנ”ד) אחר שהביא דברי הכל בו בזה, כתב בזה”ל: ואני אומר כי המנהג ההוא נשתקע ולא נאמר, וכל הבא להקל בדבר בין איש בין אשה כופין אותו שלא יעבור על דברי חכמים. עכ”ל.
ומכל מקום כיום לא נהגו ברחיצת הגוף אלא בנקיון הבית, ולכאורה יש מקום לחלק בין רחיצה שאסורה מן הדין, לבין שטיפה ונקיון הבית והצעת המיטות שאין בהם כל איסור מן הדין. וכן כתב לחלק בזה מרן מלכא הגר”ע יוסף זצ”ל בספר חזון עובדיה – ארבע תעניות (עמוד ד”ש). אלא שסיים, והאידנא אכשור דרי, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, באמונה שלימה, שאף אם יתמהמה נחכה לו, וזאת ע”י החינוך שמקבלות בבית יעקב וכיוצא בה, כן ירבה וכן יפרוץ, ולכן אין מקום להקל להן ודינן כמו האנשים שהאבל נמשך עד ליל מוצאי ט”ב. עכ”ל. ונראה שדעתו דעת עליון להחמיר בזה אף שאין בזה כל איסור מן הדין. וכבר בספר קול סיני (מנ”א תשכ”ב הלכות תשעה באב סעיף ל”ד) אחר שהביא מנהג זה, סיים: אבל לנשים המבינות ויודעי תורה אין לנהוג כן. ע”כ. וכן הוא הלשון בספר ילקוט יוסף – מועדים (עמוד תקפ”ו). ולעומתו בשו”ת יצחק ירנן חלק ג' (סימן כ”א) כתב להעיר על דברי מרן החיד”א בברכי יוסף שכתב לא מיחו וכו', ומשמע שהיה מקום למחות, ולא ידע מדוע יש למחות. ואדרבא שנינו בברייתא (מו”ק דף כ”ז ע”א) ת”ר מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות. וכן פסקו הרמב”ם (פרק י”ג מהלכות אבל ה”ד) ובטוש”ע יו”ד (סימן שע”ח ס”ז). ולכן היה נראה שכל זה מותר בכל יום תשעה באב, אלא שחכמי הדור ההוא מנעום עד חצי היום דעכ”פ א”צ כ”כ בהדחת כלים שהרי לא אוכלים. אבל הדבר מותר גמור לכבד הבית ולסדר המיטות ולתקן הכלים, ואין בזה שום חשש כלל ועיקר. וגם היודעות ספר מותר וטוב שינהגו כן בפרט אחר חצות לחזק את האמונה, ומנהג ישראל תורה הוא. ע”ש. ואף שיפה דיבר, וגם בחזון עובדיה נרגש שיש לחלק בין נדון המאירי ומרן הב”י לנדון דידן, כמו שהבאנו לעיל, מ”מ ס”ל שיותר נכון להחמיר בזה, וכדמוכח מלשון החמ”י והברכ”י והמל”ח והרב השומר אמת. והיינו טעמא שאף שאין בזה כל איסור מן הדין, מ”מ לא נאה ולא יאה לעשות יום אבל זה, כאילו היה “יום פורים וערב פסח” (כלשון החמ”י), לשטוף ולקרצף ולהבריק את כל הבית. והרי גם לגבי אבל רבים נהגו להחמיר מלשטוף הבית, וגם המיקלים הוא בעיקר כשיש צורך מחמת לכלוך וכיוצא (עיין בספר חזון עובדיה – אבילות חלק ב' עמוד רפ”ו). אבל מכאן ועד לעשות את תשעה באב בששון ושמחה “כיום פורים וערב פסח” ודאי שאין ראוי. ומ”מ אם רק מאוררים מעט הבית ופותחים החלונות וכיוצא, לית לן בה. וכן בקודש חזיתיה למו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו בספר מקור נאמן (סימן תק”ח) שנשאל על מנהג זה אם הוא ע”פ ההלכה, והשיב: לאורר ולהחליף סדינים וכו', מנהג יפה הוא, שנזכה לקבל בקרוב את פני משיח צדקנו וט”ב יהפך לחג החגים (ט”ב בגימטריא חג) בב”א. עכ”ל. ומאידך הורה לאחדים שיותר טוב לבטל מנהגם זה. וכנראה איהו נמי ס”ל שדוקא נקיון בעלמא אפשר להמשיך בו לכתחילה. אבל נקיון יסודי יותר נכון למנוע הדבר כל שיודעות ספר.
[1] כמבואר בברכי יוסף דלקמן.
[2] מועד לכל חי (סימן י' סעיף פ”ז).
[3] השומר אמת (סימן ל”ד אות כ”ב). לקט הקציר (סימן כ”ז אות ס”ג).
[4] עלי הדס (פרק י”ד סעיף כ”ג).
[5] נתיבות המערב (הלכות ט”ב סעיף י”ט). שו”ת שמע שלמה ח”ד (חאו”ח סימן ז' אות ד').
[6] כפי ששמענו. וע”ע בספר שיירי הנפש (מערכת ת' אות כ”ח).
[7] בספר לקט הקציר למהר”ר אברהם כלפון (סימן כ”ז אות ס”ג) ובספר זכר דוד למהר”ר דוד זכות מודינא (עמוד שד”מ), כתבו כן בשם המאירי בספר חמדת ימים. ובאמת שאף שהמו”ל חמ”י בהוצאה הנ”ל החל מדף ע”ו ע”ב והלאה העתיק דברי המאירי בכת”י, הוא רק עד דף פ”א ע”ג. ומשם והלאה הם דברי המו”ל עצמו ומדברי שאר האחרונים. אבל המאירי אדרבא כתב לערער קצת על מה שנהגו מנהג קרוב לזה וכמו שהבאנו דבריו לקמן (אות ב').
[8] וכוונתו ברורה לספר חמדת ימים הנ”ל, אלא שאף שהגה בו אין דרכו להזכירו בשמו כלל כנודע (אף בהלכות ביה”מ שהם הוספות המו”ל). וכיו”ב בברכ”י לעיל (סימן תקנ”א סק”ח) בשם יש מי שכתב, וגם שם הכוונה לספר חמ”י. וד”ב.
[9] אלא שהמאירי גופיה שם לעיל (בעמוד א') כתב וז”ל: ולפי ההלכה כל היום בדין איסור זה, אלא שבנרבונה נהגו הנשים לרחוץ ראשן מן המנחה ולמעלה, ושמענו שזקנים ורבנים שבה הנהיגום בכך על שאמרו במדרש שהמשיח נולד בו ביום ורמז לנחמה וגאולה. ע”כ. הרי שכתב שהרבנים הנהיגום ולא שנהגו מעצמן. וכבר נרגש בסתירה זו בספר נר עזרא ח”ב (סימן צ”ו). ושמא יש רבנים שהנהיגום בכך, ושאר הרבנים רק לא מיחו. ושמא מה שכתב שזקנים ורבנים הנהיגום בכך, רצונו לומר שעודדו אותן במנהגן ומצאו לו סמך. ובין כך ובין כך ודאי דלא ניח”ל להמאירי במנהג זה וכמו שכתב ואין הדבר נאה.
תגובות