הן ידוע חומר האיסור לדון בפני ערכאות (בתי משפט), וכבר נפסק בש”ע חו”מ סימן כ”ו סעיף א’ “כל הבא לידון בפני ערכאות, הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו ע”ה”. ואפילו הסכימו ביניהם שני בעלי הדינים לדון בערכאות אסור לדון בפניהם כמבואר בש”ע שם.

ואין הבדל בכל זה בין בתי משפט של גויים לבתי משפט של יהודים הדנים לפי חוקי התורכים והאנגלים וכו’, ולא ע”פ חוקי התורה. ואדרבה הדן לפניהם הרי זה מגונה ביותר, כי ממירים משפטי התורה במשפטי הבל ועוזבים מקור מים חיים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. (עיין בספר חזון איש סנהדרין סימן ט”ו אות ד’). וכן פסק מרן אביר הרועים מופה”ד הגאון רבי עובדיה יוסף זיע”א בשו”ת יחוה דעת (ח”ד סי’ ס”ה) וז”ל: לפי ההלכה על פי תורתנו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח”ו, שנאמר “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת”. ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה.

אי לכך נקרא כל אחד אשר יראת אלקים בלבו שלא להזקק לבתי המשפט החילוניים, אלא לבתי דין רבניים הדנים ע”פ חוקי תורתנו הקדושה וישא ברכה מאת ה’.

יש לציין כי כשבאים שני בעלי הדין וחותמים בפני ביה”ד שהם מקבלים את פסיקתו, מקבל פסק ביה”ד תוקף חוקי והוא קביל בבית המשפט ע”פ חוק הבוררות. כמו כן במידה ואחד הצדדים מסרב להופיע בפני ביה”ד, רשאי ביה”ד ע”פ ראות עיניו, להתיר לתובעו בבית המשפט.

ניתן כמו כן לכתוב צוואות בבית הדין המתאימות להלכה.

ויה”ר שיקויים בנו מקרא שכתוב (ישעיה א’, כ”ו): “ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה”, אמן.