האיש משה

מסתבר שיכולות לאכול מהטעם שכתבת, ובפרט שבעיקר הדין נראה שמרן הגרע”י זצ”ל חולק. עיין חזו”ע שבת ח”ב(עמ’ שצ”ד בהערה).

חזרתי לעיין בהשגתך, ואכן נראים דבריך. שאלתי ע”ז את אחד מתלמידיו המובהקים של מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל, והשיבני שגם הוא נתקשה בקושייתך מזה זמן רב ולא מצא יישוב.

גם תפוזים ורימונים אם רוצה לאכלם מיד פשוט שמותר לקלפם, ורק אם רוצה לאכלם אחר זמן רב אסור. [תותים דינם קל יותר ואפי’ רוצה לאכלם אחר זמן רב דעת המנוח”א דשרי כמ”ש בספרו שם (פי”ז סי”ב)].

ובבוטנים אסור לקלף אפילו ברוצה לאכלם מיד, אם מקלף הרבה. ע”ש.

עיינתי בזה ואף התייעצתי עם חברים מקשיבים, ונראה מדבריו למעלה שאוסר בזה ומתיר רק בצירוף שאח”כ הוא מרכך את הטחינה.

ובהערה יש מקום לומר שמיקל אפילו בלא שמרכך אותה, כי מ”ש לצרף שאח”כ מרכך זה רק לבאר דברי החזו”א. ע”ש. אולם בנדון שלכם שאתם רוצים דוקא שיהיה סמיך נראה שלא שייכת הסברא שעליה סמך בעיקר בהערה שם שאינו מתכוון לייפות.

ובלא”ה יש לדעת שפוסקים רבים חולקים על הרב משה ומחמירים ואוסרים לעשות טחינה סמיכה. ואכמ”ל.

דעת מוה”ר הגר”מ לוי זצ”ל לברך על הוופל שהכל (גם אם אינו מצופה), כי לדעתו הרקיק העשוי ממיני הדגן לא בא להטעים אלא להחזיק את הקרם. וכן דעת מרן ראש הישיבה שיבלחט”א.

ודעת מרן הגרע”י זצ”ל לברך על הוופל מזונות, מפני שסובר שגם הדגן שבו ניתן לטעם (שילוב של קרם עם דגן).

– לא היה צריך כת”ר להרחיק נדוד עד מסכת כריתות, כי הסוגיא הזו  מופיעה גם במקומה במסכת שבת דף ק”ה ע”א, ובודאי לא נעלמה מעיני קדשו של מורנו הגר”מ צלוי זצ”ל.

– אמנם אילו היתה סוגיא זו נוגעת בעניני חצי שיעור אם אסור מן התורה, בזה אכן היה מקום לדייק ממנה כנגד חידושו, אבל הרי אינה עוסקת בזה כלל, ולכן אין לה מניעה להשתמש שם בלשון מושאל “חצי שיעור”, גם אם אין זו ההגדרה המדויקת לענין הא דחצי שיעור אסור מן התורה.