צודק. ומ"מ אין פירושו של הדרישה מוסכם, ולדעת הרבה אחרונים גם אם מתחילת התפילה לא היו עשרה – אינו נחשב כללברכה לבטלה. ובודאי יש מקום לצרפם להקל בנדון שלנו להקל.
לא צוין מקור הדברים בספר ויקרא אברהם וגם אם זה נכון מקמו של הרב ויקרא אברהם לא מחיייב שכך המנהג בכל העולם, ובפרט נגד מרן שקבלנו הוראתיו, ובפרט בא”י אתריה דמרן
א) בין לדעת מרן ובין לדעת הרמ”א מצוה מן המובחר בלולב שהעלים שלו “דבוקין” זה לזה ולא נפרדו כלל. ענין ה”קורא”, דהיינו הכיסוי החום שבראש הלולב, זה רק עדוּת שהעלים לא נפרדו כלל. ואם תמצא לולב, ללא “קורא”, שהעלים שלו דבוקין לכל אורכו, הוא שוה בהידורו ללולב עם “קורא”. ועיין כה”ח (סי’ תרמ”ה אות ב’ ואות ו’). ומ”מ יש מצוה לאגוד גם לולב שהעלים שלו לא פרודים.
ב) פסק מרן הש”ע (סי’ תקפט) שאין לאשה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואילו הרמ”א כתב שמנהג אשכנז לברך. על כן, אשה ספרדיה שמברכת – עוברת איסור, ואין לענות אמן אחר ברכותיה, ואשה אשכנזיה – עושה כדעת רבותיה, ואפשר לענות אמן אחריה (ברכת ה’ ח”א פ”ו סעיף י”ב) ולדעת מרן הראשל”צ הגר”ע יוסף שליט”א גם לאחר ברכת אשכנזיה אין לענות (שו”ת יביע אומר ח”א סוף סימן כט).
דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.
על כן שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).
פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).
מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.
אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.
הדברים נכונים שאומרים בלשון הווה כמו פלוני עוזר לי, אבל זה דוקא כאשר אומרים רק את ההווה ובו כוללים גם את העבר והעתיד, אבל כאן שמזכירים את העבר והעתיד אדרבה נראה יותר נכון להזכיר עבר ואח”כ הווה ואח”כ עתיד.
באמת הרב הגדול זצ”ל בשו”ת איש מצליח (ח”ב חיו”ד סי’ מ”ג-מ”ז) חשש לערלה בפלפלין שלנו. אבל כבר בא בנו שיבלחטו”א מרן רבנו ראש הישיבה שליט”א והעיר בזה בכמה וכמה מקומות. ובעלון בית נאמן מס’ 354 הערה 2 כתב בזה”ל: הגמרא דברה על פלפל שחור, לא על פלפל ירוק. כי הפלפל הירוק הגיע מאמריקה לפני ארבע מאות שנה, אז הגמרא לא דברה עליו. אבל מי יכול להוכיח את זה? יש תשובה בישיב משה (ח”ב סי’ רי”ד) של רבי משה שתרוג, שאמר הפלפל שמוזכר בשו”ע סי’ ר”ב זה פלפל שחור. ע”כ. והם סתם פלפלים שבש”ס. ויש עוד שני רבנים לפני מאתים שנה שאמרו ככה, רבי אברהם כלפון (ספר לקט הקציר סי י”ט אות מ”ד) ורבי משה כהן הבן של רבי שאול, כתבו מפורש שהפלפל שלנונחשב ירק.
