עליית אבל לתורה בתוך השלושים.

בודאי שבסיום י”ב חודש לפטירת הצדיק שאנחנו עדיין אבלים על פטירתו אין ראוי לעשות הילולא ושמחה וששון.

אם נקבר בט”ז ניסן (יום ראשון של חול המועד), ממילא אזכרת האחד עשרה ליל ט”ו אדר (או יום ט”ו אדר) שזה “פורים שושן”. ואת אזכרת השנה עושה ביום חג הפסח עצמו, ואם אי אפשר יש להקדים ולא לאחר.

מרן ז”ל בשולחן ערוך אסר תוך י”ב חודש על אב ואם לישב בסעודת מריעות, דהיינו כל סעודה שאינה סעודת מצווה. וסעודה בת מצווה נחשבת סעודת מצווה ומותר לאבלה לשבת בה רק בלא כלי נגינה וכו’.

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.

א. טעם תחתון (בטעם עליון משתמשים רק בקריאת התורה).
ב. אצל הספרדים קוראים בטעם עליון גם בפרשת השבוע ולא רק בחג השבועות, א”כ טעם עליון בפרשת ואתחנן הוא לקריאת התורה. אצל האשכנזים איני יודע אם קוראים בטעם עליון, ואם יש להם בכלל טעם עליון לפרשת ואתחנן.
ג. 1. בספר אוצר כל מנהגי ישורון סי’ מ”ז אות ג’ הביא טעם לזה מספר מטה אהרן כיון שגם תורה וגם דרך ארץ טעונים חיזוק כמבואר במסכת ברכות (דף ל”ב ע”ב), וקי”ל יפה תורה עם דרך ארץ, לכן אומרים פעמיים חזק. ע”ש. ולי נראה טעם פשוט יותר כי ביהושע (פרק א’) בתחילה אמר לו חזק ואמץ על הנחלת הארץ, ואח”כ אמר לו חזק ואמץ “מאוד” על התורה, לכן אומרים פעמיים.
2. נראה שהוא מהפסוק ההוא, אבל שם הוא באמצע משפט לכן הוא בפתח, וכאן הוא בסוף המשפט לכן צריך לאומרו בצירי.

אם התחייבת לעשות סיום מסכת לעילוי נשמת כל אחת בנפרד, יש מה לדון, אבל אם לא אין שום מניעה לעשות סיום לעילוי נשמת שתי נשמות, ונר לאחד נר למאה.

דרגא א’: ספר הפטרות שנכתבו בו ההפטרות בכתיבת יד כמו בספר תורה, אף אם רק ההפטרות כתובות בו, אבל אם אינו בכתיבת יד אלא בדפוס הוא יורד לדרגא ג’.
דרגא ב’: ספר שיש בו את כל הנביאים (או כל התנ”ך).
דרגא ג’: ספר שיש בו את ההפטרות בלבד.
כל זה מתבאר בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ כ”ו. ע”ש.

התלשא היא לא מוקדמת במילה, אלא תמיד המיקום של התלשא הוא בצד ימין של המילה, ולכן מה שעושים הקוראים את השני גרשין והתלשא באותו מקום, נראה שהם צודקים. וכן המנהג בישיבת כסא רחמים.
אולי לא הבנתי כל מה שכתבתם אבל נ”ל שעניתי על השאלה.

אזכרת ה-11 חודש יש לעשותה בחודש ניסן. לגבי אם האזכרה העיקרית היא ב-12 או ב-13 יש מחלוקת, ולדעת מרן הגרע”י ועוד העיקר הוא בי”ג חודש, ולדעת מרן ראש הישיבה העיקר הוא הי”ב חודש וכן מנהג ג’רבא (עיין בכל זה בשו”ת ים של שלמה יו”ד סי’ נ”ג), וכדאי לעשות אזכרה בשניהם.

לגבי העליה לקבר, לא נהגו לעלות ב-11 חודש, א”כ לא שייך עליה לקבר בניסן, רק ביום האזכרה שהוא בי”ב חודש או בי”ג חודש.

יש לעשות את האזכרה לאחר החג בתאריך, אלא אם כן אינכם יכולים באותו יום ואז עדיף להקדים מאשר לאחר.