סחיטת פירות וגירוד ירקות בשביעית

עיין להט”ז (יו”ד סי’ רמ”ט סק”א) שכתב שלענין לקנות מצוות בבית הכנסת במעות מעשר אם בשעת קניית המצוות היה דעתו על זה מותר מה שאין כן אם בשעת קניית המצוות לא נתכוון ליתן ממעשר ואח”כ רוצה לפרוע ממעשר הוי כפרוע חובו ממעשר שאסור ע”ש וה”ה לכל כיוצא בזה

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

בפשטות בשכחה כל הפירות והאילנות חייבים בשכחה מדלא הזכיר בהם כלל, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מה’ מתנות עניים ה”ז) וכן עוד שם (פ”ה הכ”ו), והיינו דווקא שיחולו הפרטים המחייבים בדין שכחה, ע”ש ברמב”ם פ”ה.

מדברי מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל שנדפסו בספר “משה ידבר” (עמ’ רכ”ח) נראה שפסק כן הלכה למעשה. וע”ש בהערות הרה”ג המו”ל נר”ו.

הדבר פשוט מסברא: הפירות של מעשר שני אינם של בעה"ב, אלא יש בהם קדושה, אולם התורה נתנה רשות למי שירצה לאוכלם – שיחלל אותם. ואם בא אחר וחילל – זכה בהם.

וראיה לדבר מסוגיה דבכורות (דף י"א ע"א) לענין הפודה פטר חמור של חבירו, דאי לאו דקני ליה בעה"ב במאי דביני וביני, היה החמור הנפדה שייך למי שפדאו, כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. ע"ש.

יש חסידים ואנשי מעשה הנוהגים להלוות אחר עשיית הפרוזבול, ואחר ר"ה כשיבוא לפורעו יאמר לו משמט אני, עיין שו"ע חו"מ (סי' ס"ז סעיף ל"ו) ובבן איש חי (שנה א' סוף פרשת כי תבוא) ובספר שיירי כהונה החדש (בהשמטות ליו"ד עמ' שע"ה).

התשובה תלויה בפירוש ר"ש והרמב"ם שם שלפי פירוש ר"ש מיירי בתערובת לח ולכן כאשר מפריש על הכל בודאי מפריש מן החיוב על החיוב ובזה מיושבת השאלה, אולם לפירוש הרמב"ם דמיירי ביבש השאלה במקומה עומדת (ושיטת הרמב"ם ושיטות נוספות כאן עמומות ועדיין אין בזה הכרעה ברורה ועוד חזון למועד

א) מסתבר שבאופן שצריך פרוטה חמורה, גם נטע רבעי דינו כן.

ב) יתכן שהסתיר עצמו כשבא להתגייר, באופן שהמגיירים אותו לא היו מודעים לעברו.

כבר עמד בזה בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' ס"ו) והביא בתחילה שכן מנהג רבים מבני ירושלים וכתב לתמוה ע"ז מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב ליישב עפ"י מ"ש מרן בש"ע (סעיף קל"ח) כמה דברים הנוהגים במעשר שני מה"ת שאפשר שזהו דוקא בזמן שבית המקדש היה ק"ח, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל אין להקפיד בכך. ואף שמרן הש"ע סיים שמ"מ יש לחוש בדבר, נראה שזהו בדברים שהם מהת', אבל לחלל מעות על פרי שהוא רק מדרבנן ולכתחילה, בזה הזמן י"ל דמותר. ע"ש.