תספורת בתום 30 ימי אבל החלים בתשעת הימים ?

מן הדין מותר לעשות שבת חתן בשלושת השבועות.

ימסור להם, ויגיד להם שנכון שיצאו בשעת התזמורת או ישמשו כמלצרים (יתכן לתת להם חדר צדדי לאכול שם). ואם לא ישמעו – העוון עליהם.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1113).}

אם היא אשה חזקה בנפשה – שתתוודה, ואדרבא תאריך ימים ושנים טובות.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1112).}

כ”ו בניסן תשפ”ב (ע’ בשו”ת איש מצליח ח”ב או”ח סי’ ל”ח. ולמרן ראש הישיבה בהערות לברית כהונה חיו”ד הערה 33).

הבנתי מהשאלה שנעשה לכם עוול וצער בבניית המצבה, אך לא מובן מה בדיוק התכוונתם לשאול לענין ההלכה, האם כוונתכם לתבוע את אותו איש מצבות?
ולגבי מה שכתבתם שנגרם חוסר אמון ובגלל זה אתם מתעכבים בבניית מצבה חדשה, אל לכם לחשוב כך, דעו שרוב האנשים הם כשרים וטובים ומעט הם לא הגונים וגנבים, ואם נחשוד ונחשוש מרוב העולם לא נוכל ללכת לרופאים ולא נוכל לקנות ולמכור כלום. אלא שמכל מקום כדאי לברר לפני על אדם אמין, וכן לא לתת לא את כל הכסף מהתחלה רק מקדמה, ורק אחרי שעשה לשביעות רצונכם, ועוד. בקיצור לא לחשוש יותר מדי, אבל לנקוט בכללי הזהירות האפשריים.
ברוכים תהיו.

לגבי התעניות הקלות – אם כאשר יעדר מהעבודה ביום הצום עלולים לפטר אותו, יש מקום להקל בזה, ויכין את עצמו כיאות לצום בכל מה שאפשר לו (יקום מעט לפני עלות השחר, וישתה אז חלב או מיץ ממותק, ובמשך היום ינוח בין-לבין כמה שיוכל), וילך לעבודה בעודו בצום. ואם בהמשך היום יראה שלמרות כל ההשתדלות אינו יכול לסבול את התענית והוא אנוס לשתות – אין עליו עוון. וראוי שלא ישתה בכל פעם אלא פחות מרביעית. (וטעם ההיתר, משום שבאיסור דרבנן ובמקום צורך כזה, יש מקום לסמוך על הסוברים דמותר להכניס עצמו לאונס, ובפרט שאין הדבר ברור שיצטרך להפסיק הצום, וייתכן שבסופו של דבר יצליח לעמוד בתענית).

אבל כל זה רק במקום חשש איבוד העבודה וכאמור, אבל אבל אם אין חשש שתהיה בזה עילה לפיטורין, כגון שיכול לקבל חופש מן העבודה בתענית על חשבון החופשה השנתית שלו, או לעבוד רק חצי יום, ולא יהיה לו נזק בעבודה לטווח הארוך, חייב לעשות כן ולצום צום מלא.

• נראה שיש להקל להשתתף בחתונה, וכמ”ש מהרשד”ם בתשובה (חיו”ד סי’ ר”ב) והיעב”ץ ח”ב (סי’ קע”ט). ואף שהברכ”י (סי’ שצ”א סק”ב) החמיר בזה, הוא מיירי בשאר קרובים, וכמו שחילק בשו”ת זרע אמת (סי’ ס”ד אות י’) ובערוה”ש (סי’ שצ”א ס”י). ובגליון מהרש”א שם, וכ”פ בשו”ת דברי יציב (יו”ד סי רל”ט) ובשו”ת שואל ונשאל (ח”א יו”ד סי’ קס”ז). ועוד אחרונים. (והובאו דבריהם בחזו”ע אבלות ח”ב ע’ שמ”ב ע”ש).
• ואפי’ שיש שם כלי זמר שרי.

היות וקבלתם תשובות סותרות נענה עם מקורות בעז”ה כדי שיהיה אפשר לבדוק את הדברים:

לגבי תאריך האזכרה, כתב הרב חיים רבי שליט”א בספר יקרא דחיי (סי’ י”ח אות ס”ז) שיש לעשותו ביום י”ב חודש ולא ביום הפטירה ואם כן יש לעשות את האזכרה במקרה שלנו בכ”א אדר ב’. וממילא י”א חודש הוא בכ”א אדר א’, וגם אז יש נוהגים לעשות אזכרה (קטנה יותר) ואינו חובה.

לגבי העליה לקבר, כתוב בשלחן ערוך (יו”ד סי’ שד”מ ס”כ) שעולים בסוף י”ב חודש, ולא בסוף השנה, לכן גם העליה לקבר תהיה בכ”א אדר ב’.

תענית בכורות היא דין גמור ומוזכרת בשלחן ערוך סי’ ת”ע ס”א, וגם ההיתר של סיום מסכת הוא רק בגלל שירדה חולשה לעולם בזמן הזה, ובדורות עברו היו הבכורות צמים בערב פסח, ולכן א”א להפטר ע”י לימוד משנה אחת. מה שכן לדעת מרן שליט”א אפשר לעשות סיום מסכת גם על משניות בלבד אם למד בהבנה ברורה כגון עם פירוש הרע”ב. ומי שיודע מעכשיו שבערב פסח יהיה במקום שאין בו סיום, יתחיל מעכשיו ללמוד מסכת כדי שיהיה לו סיום בערב פסח.

בימי תענית מניחים תפלין גם בשחרית וגם במנחה. כך מנהג התוניסאים ושאר עדות הספרדים. (אצל האשכנזים איני יודע). מקור מנהג זה הוא בבית יוסף סי’ מ”ו, ושם מבואר הטעם כדי להשלים מאה ברכות שחסרות ביום תענית.
כל זה לגבי שאר תעניות חוץ מתשעה באב, אבל לגבי תשעה באב יש מנהגים חלוקים אם להניח גם וגם או רק במנחה.