האם צריך לברך על הפרשת חלה כשאופה עוגה?

נוסח הברכה “שככה לו בעולמו” אין משמעותה דוקא בריות שה’ יצר, וא”כ בפשטות אפשר לברך גם על ניר נאה. אך בפוסקים לא מצאתי חידוש זה, ואולי מדברי הרע”ב האלו יש להוכיח כן.

מותר לעשות בשבת אך עדיף להמנע ולעשות ביום ראשון.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

אם אתה יודע שיש שיוצאים ידי חובה בברכתך (ולא רק “מודיע” באופן כללי שמכוון להוציא), יש לברך בלשון רבים. כמ”ש מרן שליט”א בשו”ת מקור נאמן ח”א סי’ שכ”ט.

כן ואפילו יום אחד.

מעולם לא שמענו שיצטרף מאכל מזונות להמוציא לענין נטילת ידים, או לענין ברכת המזון. ואמנם בפת הבאה בכסנין יש כמה דעות, וברוב המקרים לחלק מהפוסקים נחשב לחם גמור, מ”מ מחשש סב”ל אין מברכים.

מעיקר הדין יש לברך על זכיה בלוטו, כמבואר בשלחן ערוך (סי’ רכ”ב ס”א) שיש לברך על שמועות טובות, ושם (ס”ד) מבואר שבכלל זה מצא מציאה, וה”ה זכה בלוטו.

אם הוא זוכה לבד יש לברך שהחיינו, ואם זכה עם אשתו מברך הטוב והמטיב, כמבואר בש”ע שם.

לגבי מתי לברך יש לפלפל, כי מעיקר הדין מברכים בשעת השמועה, וכלשון הגמ’ והש”ע שמברכים על “שמועות”, אלא שגם שהחיינו על פירות מדינא דגמרא מברכים בשעת הראיה, והשתנה המנהג לברך בשעת האכילה, ואפשר דה”ה כאן שיש לברך בשעה שמקבל את הזכיה.

אך למעשה אין בזה נפק”מ, כי המשנ”ב שם (סק”א) כתב שהיום נהגו למעט בברכות אלו. וכן המנהג עד היום לא לברך על שמועות טובות, בפרט שיש לדון מה הגדר של שמועות טובות, וכמו שכתבתם יש ג”כ לדון על סכום הזכיה ועוד, מלבד אם נולד בן שבזה מברכים גם היום הטוב והמטיב כי זה כתוב בש”ע במפורש (סי’ רכ”ג ס”א), וכמבואר שם בהערות איש מצליח.

ויה”ר שתזכו בלוטו ב-50 מליון ש”ח בקרוב.

בנוגע להשערתך שהיום לא מצויים בני אדם יפים באופן מיוחד, אין הדברים נראים לענ”ד. כי אמנם מצינו “ירידת הדורות” ביופי כמבואר במסכת בבא בתרא (דף נ”ח ע”א), אבל מסתבר שבדברים הללו הולכים בכל דור לפי ערך הדור שבימיו, והאנשים היפים ביותר בדורנו (אע”פ שלעומת הדורות הקודמים הם כקוף בפני אדם), ראוי לברך עליהם בדורנו, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

הטעם של המשנ”ב שלא נהגו לברך בדורנו, מפני שמי יוכל לדקדק שיהיו הבריות “נאות ביותר”. והוא חשש בעלמא, שאפשר להתגבר עליו. ועיין בהלכה ברורה (סי’ רכ”ה בבירור הלכה אות ע”ד) שנתן טעמים נוספים למנהג שלא לברך. עיין שם. אמנם בכל הטעמים שהביא, אין סמך מספיק לאסור לברך, ומי שבכל זאת מברך על אדם שהוא באמת מופלג ביופי, ישא ברכה מאת ה’. וכן פסק מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל בספרו ברכת ה’ ח”ד (פ”ג סעיף כ”ו) בפשיטות לברך ברכה זו, ללא הגבלה.

אפילו אם היית מברך על המחיה מהתחלה יצאת ידי חובה, כמ”ש בספר ברכת ה’ (ח”ג עמ’ קפ”ז), וכל שכן שפתחת בעל העץ.

חי בפתח הוא ההיפך ממת, אך חי בצירי פירושו חַיֵּי, כמו חֵי פרעה (בראשית מ”ב ט”ו) שהכוונה שיוסף נשבע בחייו של פרעה (עיין רש”י שם). ועיין במשנה תורה להרמב”ם (פ”ב מהלכות יסודי התורה ה”י) שכתב: הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד וכו’ ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך, ואין אומר חֵי ה’ אלא חַי ה’, שאין הבורא וחייו שנים כחיי הגופים החיים וכו’ עכל”ק.

לפיכך האומרים חַי העולמים  כוונתם שה’ יתברך הוא חי לעולמים, והאומרים חֵי העולמים כוונתם שה’ יתברך הוא חיי העולמים. וכ”ה בספר דניאל (י”ב ז’) וישבע בחֵי העולם. וכן הרמב”ם בפירוש המשניות לברכות (סוף פ”ו) כתב בעצם כתי”ק בברכת בורא נפשות “חיי, העולמים, ואם טכי אנחנו נוהגים לומר חי, מ”מ בצירי הוא ענין אחד, מה שאין כן בפתח הוא ענין אחר וכנ”ל. כמו כן מגוף ברכת בורא נפשות יש להוכיח, כימה שה’ יתברך ברא את כל הנבראים ומה שהוא חיי העולמים הוא ענין אחד, אך אם נקרא בפתח נמצא שגוף הברכה וחתימתה אינם קשורים זה לזה.