המלח הממתיק (דינים)

עלינו ללמוד מתינוק – אומר היה רבי משה לייב מסאסוב זצ”ל – כאשר הוא רוצה לבקש משהו מאביו, הוא גועה בבכי בלי בושה. וכשמתמלא חפצו – שמח בחלקו ואין בו יותר עצבות ומרה שחורה. כך היהודי – כשיש לו איזו צרה ורוצה לבקש מאביו שבשמים שירחם עליו, צריך לבכות לה' ולהתחנן אליו בלי בושה. וכשתתמלא בקשתו, ישמח בחלקו, ולא יתעצב שלא השיג יותר.

לצערנו, עוד לא זכינו לבנין בית מקדשנו ולא לקרבן שיכפר בעדנו. התפלה בימינו היא במקום הקרבנות, ולכן ניתן ללמוד על אופן התפלה מהקרבת הקרבנות.
 
בהקרבת קרבנות הצטוינו לתת מלח (“וכל קרבן מנחתך במלח תמלח”), והגאון רבי יעקב אבוחצירא זצ”ל בספרו “פתוחי חותם” מוצא לכך מקבילה בתפלות – הדמעות המלוחות, שעל ידן מתקבלות התפלות לרצון.
 
כבר מדורי דורות ידע כל יהודי באשר הוא, כי גם כאשר כלו כל הקיצין, ונראה כי כל השערים ננעלו בפניו, עדיין נותרה בידו תקוה – להתפלל בדמעות. וכפי שהביאו חז”ל בגמרא (בבא מציעא נ”ט ע”א): “אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפלה… ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו! שנאמר (תהלים לט, יג): “שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש”.
 
וכך מפרש האביר יעקב את הפסוק: “וכל קרבן מנחתך” – היא התפלה שנתקנה כנגד הקרבנות, “במלח תמלח” – בדמעות שהם כמים מלוחים,“ולא תשבית מלח ברית אלוקיך” – קראם הכתוב “מלח ברית”, משום שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, וזוהי ברית שנכרתה לדמעות, שאינן חוזרות ריקם.
 
כשדלת ננעלת על מנעול ובריח, הדבר היחיד שיכול לעבור בעדה – הוא נוזל. הדמעות מסוגלות לחלחל ולחדור – גם מבעד לדלת נעולה.

ביטוי מיוחד לכוחן של דמעות, נוכל למצוא בסיפור מכירת יוסף. הגאון רבי אברהם סבע זצ”ל (מגדולי חכמי ספרד), בספרו 'צרור המור', מבאר את הסמיכות בין סיום הפסוק שנאמר ביוסף: “ויבך אותו אביו” (לז, לה) לפסוק שאחריו: “והמדנים מכרו אותו אל מצרים”, שהדמעות ששפך יעקב אבינו על בנו, הועילו מיד, ובמקום שיקחו הישמעאלים את יוסף לארץ רחוקה, הוא נמכר לארץ מצרים הסמוכה לכנען, וכך לאחר שנים רבות הוקל על אביו להתאחד עמו מחדש.
 
יעקב אבינו ע”ה רגיל היה לשפוך דמעות בתפלתו, לא רק באותו מעמד, אלא בכל זמן, ודמעות אלו מגינות בעדנו עד עצם היום הזה. על הכתוב המתאר את תפלתו של יעקב אבינו בבית אל: “ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך” (בראשית לה, יד), כותבים חז”ל במדרש רבה (ע”ה, ט”ז) שהכוונה לדמעות ששפך שם יעקב בתפלתו, שהיו שקולות כנגד ניסוך המים. וכשם שאי אפשר לחשב את כמות מי טבריה, כך אין מי שיוכל לחשב את הדמעות ששפך יעקב אבינו בתפלותיו, מלבד הקב”ה שהיה סופרן ומניחן בבית גנזיו לדורי דורות.