אשרי המאמין!!!

המדרש מספר לנו, שאברהם אבינו, כבר בהיותו בן שלוש שנים, הביט על העולם שסביבו, הבחין במושלמות שלו, ביופי, ברבגוניות העצומה, בסימטרייה, בתזמון, באיזון ובאחדות, ומכך הוא הסיק, שעולם כל כך מושלם, חייב להיות מתוכנן…
 
לפעמים אני מרגיש, שהמסקנה אליה הגיע אברהם אבינו, איננה כזאת מדהימה. קחו כל ילד בן שלוש שנים למפעל הכי פשוט לצעצועים, והראו לו את תהליך העיצוב, הייצור והאריזה של כל צעצוע. האם הוא יטעה לחשוב שהצעצועים הללו נוצרו סתם בטעות או במקרה?!
 
ברור שהעובדה שהוא נולד אל תוך עולם שהיה שקוע כולו בעבודת אלילים, הצריך שכל כביר, על מנת להיות מסוגל לראות מעבר לאופק של כולם, ולב נקי וזך כדי להבין את מה שאתה רואה, וצורך בכוחות נפש יוצאים מן הכלל, על מנת ללכת אחרי כל מה שאתה רואה ומאמין בו, אבל עדיין ההבנה היא די פשוטה, בעיניי לפחות.
 
אבל האמת היא שעיקר השאלה, באותם ימים היתה קצת אחרת, כל העולם הבין שהיצירה המורכבת, האינסופית והמלאת סתירות וכוחות מתנגשים הזאת, שנקרא “עולם” – יוצרה על ידי כמה בעלי מלאכה, שעשו את המכונות המשונות באופיין, בטבעם וברצונות שלהם, החיכוכים והשינויים, המלחמות וההרס, הם תוצאה של אותם התנגשויות, בין יצורים שונים, או יצירות שונות של אלילים שונים, כמו האוקיינוס ששייך לאל אחד, שמנסם להלחם ביבשה שיצר אל אחר… אז מה הפלא שהם רבים כל הזמן?
 
אברהם היה היחיד שתפס, הבין והאמין, שאת הכל עשה יוצר אחד, שמה שנשמע לנו כצחצוחי חרבות בין כוחות איתנים, הוא בעצם סמפוניה הרמונית של נגן אחד – עם אין סוף כלים מנגנים בו זמנית.
 
היכולת להבין ולתפוס, שאת כל הדברים האלה, הן את הטורף והן את הנטרף – עשה יצרן אחד, הן את המים ששוחקים את היבשה, והן את היבשה שנלחמת על מעמדה, הכל זה בעצם אחד, זה כבר באמת מעבר לפסגה.
 
אז נקודת החידוש וההבדל בין אמונה באל אחד, לבין אמונה בכמה אלילים או חוסר באמונה, היא השאלה המכשילה – אם את הכל ברא אל אחד, אז איך זה שהכוחות בעולם גועשים ומתנגשים כל הזמן? ולאברהם היתה תשובה, זו סמפוניה עם מנצח אחד שמפעיל המון כלים.
 
לכם אולי יותר קל יהיה לתפוס את הרעיון, זה כמו שהמדינה משלמת לשוטרים כדי שיעבדו קשה בלילות לתפוס את הגנבים, ואז משלמת לסנגוריה הציבורית כדי שתלחם במשטרה, ותוכיח שהראיות לא הושגו כחוק, ואז משלמת לפרקליטות כדי שתלחם בסנגוריה ותמצא שהוא אשם, ואז משלמת לשופט כדי שיכריע.
 
המדינה מחזיקה בכסף מלא, כל כך הרבה כוחות סותרים, שתפקידם לריב זה עם זה. וכל זה כדי להסדיר את ענייניו של גנב עלוב אחד…
 
והחלק החשוב בסיפור הוא, שלמרות העצבים שהשוטרים שהזיעו בשמש ונרטבו בגשם, חוטפים על הסנגורים שיצאו מהמזגן, ואלה מצדם כועסים על הפרקליטים, וכולם שונאים את השופטים, ומתחוללת מלחמת הכל בכל, יש בעצם מישהו שדואג לשסות אותם אחד בשני פשוטו כמשמעו.
 
הם משרתים אינטרס אחד, זו רק צורת בירור, אז בשביל מה העצבים והלחץ והמועקות והכעסים, הרי אם הם יהיו חכמים, הם יבינו שהם צריכים להיות אוהבים ומשולבים, כל אחד צריך לבצע את תפקידו ברצינות עמוקה, אבל לא ברצינות תהומית מדי.
 
למה לא שאדם אחד יקבל החלטות וזהו? התשובה ברורה גם לשוטר, הוא יודע שהוא בסופו של ענין בעל ראיה צרה, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, אנחנו פשוט מוגבלים ולא מסוגלים, אמונה באל אחד אומרת, שכל הכוחות שנראים לך כסותרים ומתנגדים, בעצם משרתים אינטרס אחד, אי אפשר להפריד ולהתחבר לכוח אחד, חייבים להגיע למצב של איזון בין הכוחות. התפקיד של האדם הוא לשלב בין כל הגורמים ולמזג ולהכליל את הכל.
 
ועכשיו לשאלת השאלות: למה זה כזה משנה, אם זה אלוקים אחד או כמה? מה משנה המספר המדוייק 1000 או 0 או 1? במה זה משנה את חיי?
 
אז בגדול, בסיפורי הבריאה של כל העמים הקדמונים, האלים הם בכלל נגד האדם, האדם נולד מתוך הסכסוכים הפוליטיים של האלילים כדיעבד, והם ממש לא מסמפמטים אותו, והאדם גם נלחם באלים. יותר מזה, הסכסוכים של האלים הם יותר גרועים מכל סכסוך אנושי שאתם מכירים, האלים, הם רוצחים גונבים ונואפים, ילדים רוצחים את הוריהם והורים את ילדיהם, בחייכם, אם למעלה יש כזה ג'ונגל מה אתה מצפה ממני כאדם…
 
וחוץ מזה שאין מחויבות לכלום, כשאבא ואמא רבים הילד עושה מה שבא לו, ואיזו מערכת יחסים אפשר בכלל לייצר עם אל שלא הזמין אותך, ולא אוהב שאתה מסתובב לו פה בין הרגלים…
 
מעבר לזה, אם יש פה כמה אלים וממילא כמה כוחות ורצונות סותרים שנלחמים, אז אני יכול וצריך לתפוס את הצד שמתאים לי, אני ממש מחובר לאל המלחמות הוא ממש מתאים לי, ונראה לי שננצח את שאר האלים, לשני מתאים “אל” האדמה והפריון, והרביעי מתחבר לאל היין, סוטול תמיד עשה לו טוב…
 
אמונה באל אחד אומרת, שכל הכוחות שנראים לך כסותרים וכמתנגדים בעצם משרתים אינטרס אחד, אי אפשר להפריד ולהתחבר לכוח אחד, האדם צריך להגיע למצב של איזון בין הכוחות. התפקיד של האדם הוא לשלב בין כל הכוחות ולמזג, לפעמים אדמה, לפעמים תקיפות, וגם קצת התרגעות…
 
דיבור על אל אחד, הוא דיבור שמאפשר ומכליל את כל הכוחות ולא מתעלם מאף אחד. דיבור על אל אחד, הוא בעצם מצוה על איזון ועל חוסר הפרזה. דיבור על אל אחד, אומר שאתה רצוי ואהוב ולא הגעת לכאן בטעות. משמעותו הוא, קשר אמיתי ועמוק עם אלוקים, אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה מאד ירושתנו.
 
לא מדובר בעניין פילוסופי ובהברקה, זו תפיסת עולם מאד מחייבת, אם יש שלום למעלה ובעולם כולו, זה אמור להשפיע עלינו רוגע והבנה, שהאנשים שמסוכסכים איתי ולא מסכימים איתי, הם המאזנים שלי, אני לא חייב להשתכנע, ואפעל כראות עיני, וחובתי לקדם את דעותי, אבל אני מכיר בזה שאני שבר, שבר כלי, ואני לא לוקח כל דבר באופן אישי.
 
זה נכון במישור הלאומי הכללי, שלא לזרוק על כל אחד תווית של עוכר ישראל, וזה נכון גם במישור הביתי, מה שצריך לקחת מזה הביתה – הוא ההבנה, שכל ויכוח הוא בעצם הגשת בקשה לאיזון – האיזון לא אומר שדעתי לא נכונה, אבל צריך לשים לב לעוד היבטים ולשלב אותם, הבעיה היא שבכל ויכוח אנחנו מרגישים מותקפים ברמה מסוימת. גם אם זו לא התקפה אישית זו התקפה על האינטליגנציה שלי, אבל כשאני מאמין באל אחד אני רגוע, כי אני יודע שזה כך בתיכנון, ושכל אחד נושא איתו פיסת אמת מסויימת, אנחנו שברים שמנסים להתחבר.
 
רוב הוויכוחים שלנו אפילו בבית, הם בכלל לא אישיים, הם של המשרה שאנחנו נושאים. היא משרד הפנים, והוא משרד החוץ, והחיכוך הזה, הויכוח זו הדרך לברר, אז בבקשה, תרגעו!
 
אברהם ושרה מתווכחים פעמיים, שרה רוצה לגרש את הגר וישמעאל, אברהם מזדעזע מהמחשבה, לכאורה אלוקים מתערב ואומר לשמוע ב”קול” שרה, אבל רבותינו הדגישו ב”קול” רוח הקודש שבה, כלומר בתוך דבריה יש משהו מרוח הקודש. שרה אומנם דיברה מפוזיציה, היא אמא של ילד אחד ואשה של בעל אחד וזה בסדר, אברהם גם דיבר מפוזיציה, הוא אבא לשני ילדים ודואג לשתי נשים, ובכל זאת הפתרון הסופי נשא בתוכו מזה ומזה. הקשר בין הגר וישמעאל לאברהם לא נותק, המדרש מתאר ביקורים, הגר חזרה לאברהם, וישמעאל חזר בתשובה…
 
בואו נכניס רגיעות לבתים, ויכוח הוא לא אישי, והתגוששות מסוימת היא דרך לאיזונים, בואו נתחבר לשבר של השני, מתוך כבוד לחלק של רוח הקודש שבדבריו, זו משימה שתוכיח שאנחנו באמת מאמינים בני מאמינים.