מלעיל זה הטעמה של המלה בתנועות הראשונות של המלה, לדוגמא במלה אמרת ההטעמה היא במ’ שהיא התנועה השניה של המלה, וזה מלעיל, ואילו “ואמרת להם זה האשה” במלה ואמרת ההטעמה היא בת’ וזה מלרע. אפשר לדעת אם המלה היא מלעיל או מלרע לפי המקום שבו הטעם נמצא. לדוגמא בפסוק הנ”ל תראו שההטעמה נמצאת על הת’.
יש חמשה מקרים שבהם תהיה האות דגושה, ואלו הם: מפיק, מפסיק, דחיק, אתי מרחיק, הדומות.
וזה פירושם:
מפיק- אם האותיות הו”י מוציאים אותם במבטא, בג”ד כפ”ת שאחריהם דגוש, כמו: “ותאמר לה בת פרעה” (שמות ב’ ח’) הב’ דגושה אע”פ שיש לפניה ה’, שפתי תפתח (תהלים נ”א י”ז) הת’ דגושה, “מעשה ידיו כלם” (איוב ל”ד י”ט) הכ’ דגושה. בכלל זה ג”כ פתח גנובה, כמו: “אם תגביה כנשר” (עובדיה א’ ד’) הכ’ דגושה. משא”כ כאשר הה’ בקמץ, כמו: “אבניה ברזל” (דברים ח’ ט’) הב’ רפויה, כי באופן כזה נחשב כאילו יש אחריה נח. יוצאים מהכלל ג’ פסוקים, ואלו הם: “קו תוהו” ישעיה ל”ד י”א) הת’ רפויה, “שלו בה” (יחזקאל כ”ג מ”ב) הב’ רפויה, “אדני בם” (תהלים ס”ח י”ח) הב’ רפויה.
באות א’ לא שייך את הכלל הנ”ל, כי אין אפשרות שתשמע הא’ בסוף מלה. ומ”מ גם בא’ אם האות שלפני הא’ היא בשוא נח, כמו: “וירא בלק” (במדבר כ”ב ב’) הב’ דגושה, וכן כל כיו”ב.
מפסיק- כאשר יש טעם מפסיק, בג”ד כפ”ת שאחריו יהיה דגוש, כמו: “נמגו כל” (שמות ט”ו ט”ו) הכ’ דגושה מכיון שהמלה נמגו בטעם מפסיק, וכן “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים י”א י”ג) הב’ דגושה מטעם זה.
אלו הטעמים המפסיקים: זרקא, סגולתא, פזר גדול, תלשא, גריש, פסק, רביע, פשטא, תרי קדמין, זקף קטון, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין תביר, טרחא, אתנח, יתיב, סוף פסוק. והטעמים המשרתים: מקף, שופר הולך, תרסא, אזלא, קדמא, שופר מהופך, תרי טעמי, דרגא, מאריך.
דחיק- מלה שסופה אות ה’ ומנוקדת פתח או סגול, סמוכה במקף למלה אחרת ואחת משתיהן מלה זעירא, או שהמלה השניה מלעיל. כמו: “זה בני” (מלכים א’ ג’ כ”ג), “מה פרצת” (בראשית ל”ח כ”ט), “נכה בו” (במדבר כ”ב ו’), “יחוה דעת” (תהלים י”ט ג’), מכסה פשע” (משלי י”ז ט’). לגבי הקמץ גם מצאנו דין דחיק, כמו: “לכה נא” (במדבר כ”ב ו’), “שבה פה” (רות ד’ א’), “תנה לנו מלך” (שמו”א ח’ ו’). אבל לא בכל קמץ יש דין דחיק, כמו: “גלה בך”, “כסה בגד”, “ענה בך”, בכל אלו אין דין דחיק.
אתי מרחיק- מלה מלעיל שמסתיימת בסגול וה’ בסופה והמלה שאחריה זעירה או שמוטעמת מלעיל, יהיה בה דגש חזק, כמו: “עושה לך” (בראשית ל”א י”ב), תעשה פלא. בכלל זה א”צ שיהיה דוקא מקף אלא כל טעם משרת, אבל בטעם מפסיק לא שייך כלל זה. גם בקמץ שייך כלל זה אבל דווקא אם הה’ שאחריה לא שרשית, כמו: ואעידה בם, ארצה כנען, ויצקת לו, ועשית לו. [לאפוקי ועשה פסח, והיה לך למשיב נפש]. יש יוצאים מן הכלל, כמו מצאה בית.
אותיות דומות כאשר הראשונה מנוקדת בשוא בשבתך בביתך ותתפשהו בבגדו ככף איש, ואכבדה בפרעה, איש יביא בפריו, ולא בביזוי. אבל כאשר אינה מנוקדת בשוא תהיה רפה כדינה, כמו ופקדנו בפקודת ישועה.
