שמן זית של ארץ ישראל בשנת השמיטה

עיין להט”ז (יו”ד סי’ רמ”ט סק”א) שכתב שלענין לקנות מצוות בבית הכנסת במעות מעשר אם בשעת קניית המצוות היה דעתו על זה מותר מה שאין כן אם בשעת קניית המצוות לא נתכוון ליתן ממעשר ואח”כ רוצה לפרוע ממעשר הוי כפרוע חובו ממעשר שאסור ע”ש וה”ה לכל כיוצא בזה

בס’ זכרון יהודה (סי’ רכ”ב כתב שכן נהג מהר”ם א”ש. ובס’ רמזי אלול (דף ו’ אות ט”ז) ובס’ אלף כתב (אות שמ”ז) כתבו טעמים לזה.

וגם אצלנו בני ספרד נמצא בדברי חכמינו מקור למנהג זה – בס’ מועד לכל חי (סי’ כ”ד).

שיטת ר”ת היא להחמיר לגבי מוצאי שבת, ובערב שבת היא להקל.

ולדינא: בערב שבת ודאי אין להקל כר”ת נגד הרמב”ם והגאונים, וכן מנהג הספרדים וכן פסקו כל אחרוני זמנינו. ולגבי מוצאי שבת דעת מרן הרב עובדיה זיע”א להחמיר בזה, ודעת מרן ראש הישיבה דמעיקר הדין רשאים להקל במוצאי שבת כדעת הגאונים, ומ”מ למעשה נוהג להחמיר כדעת מרן הרב עובדיה.

ועיין בקונטרס בין השמשות למרן ראש הישיבה שליט”א (נדפס בתחילת משנה ברורה איש מצליח ח”ג) מ”ש בזה באורך

ע’ בבא”ח (וישב סי”ג) דיעשה נר השמש משונה משאר נרות חנוכה. ע”כ

ויש נוהגים לעשות דווקא משעוה (ע’ בשערי הלכה ומנהג ח”ב ע’ ער”ה ובהוספות לשו”ע הרב ע’ תשכ”ז במנהגי בית הרב שנוהגים להדליק בשעוה).

ועכ”פ לא שמענו הידור בשמן זית.

נהגו להשתדל שתהיה של כסף דווקא (או קרוב לכסף). עיין בכף החיים (סימן תרע”ג ס”ק ס’ וס”ד). אך אם הכסף לא נאה, והזכוכית נאה יש להעדיף הזכוכית קריסטל משום זה אלי ואנוהו.

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

גם בלי לומר את המילה חג אנו מתכוונים חג חנוכה שמח.

אותו דבר “פורים שמח” ר’ ינון חורי זצ”ל היה אומר “פורים שמחים”, אך מרן שליט”א היה אומר שאפשר לומר פורים שמח כי הכוונה חג פורים שמח.

זה נכון, בעמידה אומרים בלא ו’. (ובברכת המזון עם ו’).

מסתבר שיש בזה מעלה לפי דברי המקובלים המפליגים במעלת הכסף על הזכוכית, אם כי יש אומרים שמסתכלים על כלולות החנוכיה (כשהיא של כסף), בפרט אם בזיכי הזכוכית אינם יכולים לעמוד בלעדיה, רבים אומרים שהם בטלים אליה (עיין פסקי תשובות סי’ תרעג אות ט). וכמדומני שכן שמעתי בשם מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל לפני שנים רבות.
אמנם מאחר שכל ההעדפה של הכסף על הזכוכית נובע מדין “זה אלי ואנוהו” (כנזכר בחסד לאברהם המצויין בשאלה), לכן לענ”ד כדאי לבדוק שכוסית הכסף המדוברת אינה מתעפשת ומשחירה במגע עם השמן, כי אם אחר שהדליקו בה פעם אחת היא כבר מתעפשת ופונה הודה זיווה והדרה, וזה המדליק אינו טורח היטב לנקותה בכל פעם, יש לשקול להעדיף עליה בזיכי זכוכית (המונחים על חנוכיית כסף כנ”ל), וראיה מדין כלי חרס ישן שאין מדליקין בו (ע’ בטוש”ע סי’ תרע”ג ס”ג).
להניח כוס אחת של כסף והשאר של זכוכית – לא כדאי לענ”ד, וכמו שאין להניח לכתחילה מקצת נרות שעוה ומקצת שמן (ע’ משנ”ב שם סק”ב, ובהערות איש מצליח). וגם מחזי כמנומר, ואינו “ואנווהו”.