תמלאו את הכוסות ונעשה לחיים!
בהסתכלות מאד פשוטה ניתן לחלק את העולם לשני סוגי אנשים, הסוג האחד המתבונן על חצי הכוס המלאה – על החיובי, והשניה על חצי הכוס הריקה – על השלילי. הסוג האחד יחיה תמיד בתחושה שברוך השם טוב לו, יש לו אשה טובה וילדיו טובים ופרנסה טובה, תמיד החיוך נסוך על פניו, רוחו רגועה ושלוותו מדבקת את כל סובביו.
מאידך הסוג השני, טיפוס ממורמר, חי בתחושה קשה של ניצול, אשתו גרועה, ילדיו על הפנים, החיים דפקו אותו, הוא חי בתחושה של ביש מזל, פניו נפולות עצביו מרוטים, אשתו וילדיו כבר לא יכולים לסבול תלונותיו, על אחת כמה וכמה חבריו, אם נשארו לו כאלה…
כולנו היינו רוצים להשתייך לסוג הראשון, השאלה איך יכול להיות שבאותו עולם תחת אותה השמש, ואותם תנאים ואותה המשכורת וכו' האחד שמח ומאושר והשני בוכה, מה ההבדל בשורש הדברים?
שנים נכנסים למסעדה, האחד הוא אדם שמצבו עגום ואין לו אפילו לחם להשיב נפשו. והנה פונה אליו חבירו ומבשרו שנפתחה מסעדה חדשה עם אוכל משובח להפליא ו-“בחינם” אורו עיניו של מיודענו, ומני אז הם אוכלים בקביעות דבר יום ביומו באותה מסעדה “בית התבשיל” שמה, שם מחולק אוכל דלוח לעניים שמרוצים עד לב השמים.
האם יעלה על הדעת שאותו “שנורר” יתלונן על כי תפוחי האדמה לא היו מתובלים לטעמו… פשוט שלא!
ומאידך אם היתה ניתנת אותה מנה לאדם בן גילו מאותה עדה, במסעדה יוקרתית ובתשלום מלא – ותפוחי האדמה יגיעו שׂוחים בשמן וללא טיפת תבלין, הוא לא רק יתלונן הוא יהפוך את השולחן. ההבדל פשוט, הדלפון המאושר מרגיש שנותנים לו, ולבחור ששילם מגיע!
“כגודל הציפיות כך גודל האכזבות”, הוא משפט מוכר וידוע, אבל שלב א' שלפני המשפט הזה הוא, שרמת הציפיות נובעת ממקור אחד בלבד, מהתחושה שמגיע לי, אם מגיע לי אז אפשר להפוך שולחן על כל שטות, ואם לא מגיע לי, אז כל מה שאני אקבל אני ארגיש מרוצה, מסופק ומאושר.
עד כאן זה די ידוע וברור ופשוט, אבל יש זן נדיר של אנשים שלא תאמינו, הם לא מסתכלים ולא מכירים את פלוסופיית חצאי הכוסות, האמת היא שהם לא מכירים יותר מדי פלוסופיות בכלל, הם פשוט לוקחים כוסות ריקות וממלאים אותם…
בפרשה שלנו יש לנו איתם פגישה, אליעזר מגיע צמא ומבקש לשתות, ורבקה נותנת לאליעזר בלי לצפות ממנו לדבר, בלי לשאול את שאלת השאלות, למה מה קרה? מה אתה לא יכול לקחת בעצמך? זו דרגה הרבה יותר גבוהה מאשר לקבל את המציאות בלי ציפיות ולהיות מאושר, זה לקחת מציאות דלה ועגומה, בעצם כוס ריקה ולמלאת אותה עד גדותיה.
זה לתת ולהעניק ולשפר את המציאות וחיי הסובבים בלי ציפיות, זו לא רק הסתכלות על מה שיש כאילו הוא מתנה משמים, אלא יותר מזה, לא רק שאני מקבל ואומר תודה, אלא אני נותן ומעניק למציאות ולכוס הריקה, למרות שמהצד השני הלא הוא אליעזר, לא קיבלתי כלום, ורק אני צריכה למלאת ולמלאת לכל אחד, זה לקחת כוס ריקה למלאת אותה ולשלם עליה בשמחה, עכשיו זה ברור למה היא נבחרה.
ובנמשל שלנו על המסעדות, זה לקבל את השמן הדלוח בלי התפוחי אדמה, לשלם טיפ ולהגיד תודה, ולרוץ לבדוק מה שלום הטבח, ולברר האם המסעדה נקלעה לקשיים לאחרונה, ואז פשוט להושיט עזרה.
אתם יודעים מה, בואו נעזוב את הקטע של המסעדות, בואו נתחיל בקטן, ונעשה את זה במסעדה הביתית – כשמשהו לא לפי הציפיות, במקום להתלונן או לשתוק ולהיות מאושרים עם מה שיש, בואו נתקדם וכמו רבקה, נבדוק מה שלום ה”טבחית” כי ברור לנו ש”המלאך והמכונה”, פשוט נקלע לאיזה קושי או בעיה, נבדוק במה אפשר לעזור, ופשוט נושיט את העזרה, אל תחייך לי, ג'סט דו איט! אגב, זה נכון גם בצד השני של המשוואה.
זה הרבה הרבה יותר עמוק מלהסתכל על החצי הריק או המלא, זה פשוטו כמשמעו היכולת המופלאה למלאת כוסות ריקים לחלוטין. אז מספיק להתבונן על הכוס ולחשוב מלא או ריק, צאו מזה, אתם שייכים באמת לזן אחר הרבה יותר עמוק והרבה יותר גבוה, צאו ומלאו את כל הכוסות של מי שמסביבכם, הלא אתם מבני בניה של רבקה, היכולת הזו טבועה בכם עמוק בנשמה!
אז תמלאו את הכוסות ונעשה לחיים.
Google
תגובות