תולדות הגאון רבי נסים הכהן זצוק"ל – חלק ב’

בחדש אלול היה מנהגו לנסוע עם אנשי המושב יחד עם עמיתיו מוה”ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל והגאון רבי שלמה מאזוז זצ”ל ועוד מרבני האזור, פעמיים בחדש להתפלל ולומר סליחות בכותל המערבי. היו יוצאים מהמושב בשעה שתים עשרה בלילה ומגיעים בשעה אחת וחצי ואומרים תיקון חצות ואחרי זה סליחות. בערב כפור, למרות שהיה חזן בכל תפלות יום הכפורים מפיוט “לך אלי” עד מוצאי כפור, היה קם בעמוד השחר בשעה ארבע לפנות בוקר, והיה עובר מבית לבית באשמורת ושוחט לציבור את העופות של הכפרות, וגדולה ענוה, שהיה הוא ההולך אליהם. במשך היום היה עושה לקהל את סדר המלקות ברצועה המיוחדת לזה (השמורה עד היום) בחצר בית הכנסת. תפלותיו בימים נוראים, היו כמראה מלאך ה' צבאות, כשהוא לבוש בבגדי לבן ועומד לפני התיבה ופותח ב”לך אלי”. או כשפתח בתפלת “כל נדרי”, כל עצמותיו תאמרנה מי כמוך, וצמרמורת אוחזת בכל המתפללים. כל הצבור נאלם וקול דממה דקה נשמע בהיכל. בהתרומם הקול ועולה בעוצמה וגבורה “די נדרנא ודי ננדר… נדרנא לא נדרי”… היית מרגיש שהנך עומד בפני בית דין של מעלה ממש. כידוע היו פיוטים מיוחדים שהיו נאמרים בקהלתנו קהלת ג'רבא לפני “ברוך שאמר” שהיו שייכים לאותו חג (כמו: “יוצר יחידתי לו אהללה”), וכשהפייטן ר' מרידך (מרדכי) דידי זצ”ל סיים הפיוט, היה רבנו פותח בפיוט “האדרת והאמונה”, והצבור עונה “לחי עולמים”, וכשסיים רבנו לומר “התהלה והתפארת לחי עולמים”, היתה הרגשה שהנך נמצא בעולם אחר מעין עולם הבא. בהרגשה זו היתה נפתחת התפלה של הימים נוראים. וכן כאשר היה פותח בחזרה לאחר אמירת “ה' שמעתי שמעך יראתי” וכו', והיה מגיע לקטע “ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך” וכו', היה מרטיט בקולו את כל הצבור. וכשהיה אומר “שידענו ה' אלקינו שהשלטון לפניך” בקול בכי, אלו היו רגעים נפלאים שיצרו תפילה של ימים נוראים ללא שיחת מוסר וכדומה (אף בשעת נעילה), ולא היה צריך שום הכנה נוספת. עד היום רבים משתוקקים ומתגעגעים בימים נוראים ובחגים לאותו מעמד מרומם ונשגב.

כמה ימים קודם הפסח, היה רבנו עומד על יד בית הכנסת כל יום מן הבוקר עד הערב ובקושי היה אוכל ושותה, וטורח בודק עם מחטים וסיכות את הכלים והמכשירים שהיו שייכים לעבודת החקלאים, כמו הרפת והלול של התרנגולות, ורק אם היו מבריקים כראי היה נותן הכשר להגעילם, ואם לאו, היה מחזיר שנית את כל הכלים לבית לנקיון יסודי, ובמקביל לזה היתה נעשית שחיטת הכבשים לחג. בפסח הנהיג שתהיה חנות מיוחדת למוצרי פסח, ושתהיה בצד השני של המושב, כמרחק 700 מטר מחנות החמץ, ונקראה בשם “חאנות מתאע אל חָלִיל” (חנות של הכשר לפסח). שם היה מוכר אחר עם בגדים מיוחדים וכלי משקולת מיוחדים, ואבוי לו אם היה נכנס בהם אל החנות הראשונה. כן בנושא המכולת היה דואג על הצניעות שלא יהיו גברים ונשים יחדיו, אלא עת לאלו ועת לאלו.

לשמחת כל חברי המושב ובראשם רבנו, היה המאורע העתקת מושב שרשרת ממושב “תקומה” למקום בו הוא שוכן עתה ליד הכביש הראשי. כך התרחב הישוב, נוספו חברים, וכמובן גדלה גם אוכלוסיית הילדים. שמחת רבנו היתה כמוצא שלל רב, וכמעשהו בחו”ל כך מעשהו בארץ, הוא המשיך ביתר שאת לקבץ סביבו את כל ילדי המושב בתום לימודיהם בבית הספר מידי יום ביומו ולמדם תורה לפי יכולתם, מא'-ב' ועד לגמרא. היו תלמידים שהיו מתחילים ללמוד מיד אחר סיום הלימודים, בשעה רבע לאחת עד אחת וחצי, וקבוצה שניה היו הולכים אחר סיום הלימודים לביתם ואחר כך היו הולכים ללמוד אצל רבנו והיו לומדים עד השעה שלש. בימי בין הזמנים היה תופס את התלמידים משעה תשע בבוקר. לימוד התלמידים היה מחולק לקבוצות. כל קבוצה היתה מורכבת מארבעה חמשה תלמידים ולא יותר. תלמידים עד כיתה ג' היה מלמדם אל”ף בי”ת ותהלים ופרשת השבוע. ומכיתה ג' ומעלה היו כבר מתחילים ללמוד גמרא (ברכות, ביצה. והמוכשרים יותר היו לומדים בבא מציעא). התלמידים היו עומדים לידו על סטנדר, לרב היתה גמרא ולתלמידים גמרא אחת או שתים. בתחלת השיעור היה הרב קורא קטע מהגמרא ומסביר אותו לתלמידים, ואחר כך היה בוחן אותם על אותו קטע לראות אם הבינו אותו על נכון. בגמר הבחינה היה עובר הרב ללמד את הקבוצה הבאה ובינתיים הקבוצה הראשונה היו חוזרים על הנלמד ומסבירים את החומר אחד לשני ומתווכחים ביניהם. וכך היה עובר לקבוצות הבאות. כשסיים ללמד את הקבוצה האחרונה היה חוזר לקבוצה הראשונה, אז היו התלמידים מבארים לפניו את מה שלמדו לפני כן באותו היום. למחרת בתחלת השיעור היו התלמידים חוזרים להסביר לפני הרב את הקטע שלמדו אתמול. בדרך כלל התלמיד שהיה יושב משמאל הרב היה מתחיל לפני התלמידים לחזור על הגמרא של אתמול ואחר כך השני והשלישי וכו'. לכן התלמידים היו מסכמים ביניהם שהתלמיד המוצלח שבחבורה שהבין את השיעור יותר טוב מכולם יֵשֵׁב ראשון לשמאל הרב כדי שיקרא ראשון וישמעו את התיקונים של הרב ואז היו יודעים להסביר יותר טוב. כשהבחין הרב שתלמיד אחד יושב תדיר ראשון, היה אומר לו: לך לבסוף, והיה מביא את השני ואומר לו תתחיל אתה. אם הוא ידע, הנה מה טוב, ואם לאו היה הרב מכהו “בערקתא דמסאנא” ומסביר לו שוב עד שידע את הסוגיא על בוריה. אחר כך היה חוזר השלישי והרביעי והראשון. כשסיימו החזרה אז היו מתחילים הקטע הבא. תלמיד שהיה מפריע בשיעור, היה הרב בא לאביו כשמגיע לתפלת מנחה וערבית והיה צובטו ביד, ואומר לו: “הבן שלך לא השאיר דבר שלא עשה היום”. כך היה אביו מרגיש את הצביטה עד שמגיע לביתו וזוכר להוכיח את בנו. היתה מרגלא בפי התלמידים שכל מי שלא היה מקבל גערות מהרב היה נחשב כאילו אינו קיים.

סיפר הרה”ג ר' משה חורב שליט”א (כעת בוחן קבוע בישיבת כסא רחמים, ובקי בכל הש”ס ישר והפוך בלי עין הרע) מתלמידי רבנו בארץ: בדידי הוה עובדא, לפני כשלשים וחמש שנה למדנו מסכת ביצה דף ז' ע”ב, והיו ארבעה תלמידים עומדים לפני הרב וכל אחד מסביר קטע בגמרא, ואני הייתי השני, אחר שהסביר הראשון הגיע תורי ולא הסברתי נכון, כעס עלי מוה”ר ונזף בי וסטר לי בלחי, ומרוב בהלה לא ידע הראשון לחזור שוב על ההסבר, ואני ברחתי למוה”ר מבית הכנסת, וקרא לי והענישני להשאר בבית הכנסת אחר סיום הלימודים. והנה כל כמה דקות היה מוה”ר בא אלי ואומר לי שבג'רבא היה המשטר הרבה יותר חזק, והמכות שנתן לי הם כאין וכאפס לעומת מה שהיה בג'רבא. ואני הייתי מנענע בראשי ואומר לו נכון. ולבסוף שחררני בסיום הלימודים כמו כולם. אולם מחמת כל מה שאירע לא הופעתי כשלשה חדשים ללמוד. וזאת לדעת כי לא היה מצב שתלמיד לא היה מופיע ללמוד מידי יום ביומו, ואם תלמיד חיסר יום אחד, מיד הרב היה פונה לאביו ומדבר עמו על חסרון הבן, והבן היה חוזר ללמוד, ואצלי כל משך החדשים שלא באתי לא דיבר אתי אבי שיחיה מאומה על זה (וכנראה שמוה”ר לא דיבר עם אבי על זה). וגם בשבת בסוף התפלה כשבאים כל הקהל לנשק ידי הרב ולומר לו שבת שלום, לא העיר לי הרב כלום מענין הלימוד. אחר שלשה חדשים החלטתי בעצמי לחזור ללמוד לפני מוה”ר, והייתי מוכן לכל תרחיש שיהא, והנה פלא פלאים! כשנצבתי לפני מוה”ר עם גמרא כשאר התלמידים, לא הזכיר לי הרב מאומה על מה שהחסרתי במשך כל החדשים. מזה למדתי גודל חכמת הפדגוגיה של מוה”ר, שאלמלי היה מעיר לי, מן הסתם מרוב פחד ובהלה הייתי בורח במהירות כפולה שלא יתפשני, ומי יודע להיכן הייתי מגיע.

רבנו היה מדרבן את תלמידיו תוך כדי לימוד ומדבר אל לבם שבגמר הלימוד בבית ספר היסודי ממלכתי-דתי ילכו ללמוד בישיבה תיכונית בכפר מימון (כי לא היו ת”ת בזמנו). ואכן תלמידיו נקלטו בישיבות מצויינות, והצטיינו בעיונם ובידע העשיר שלהם בתורה, וכל זה מידיעת בית רבם שלמדו אצלו בקטנותם. תלמידיו שהלכו לישיבות, היה אומר להם הרב שלהם: “אם למדתם אצל רבי נסים, אני מבין איך יש לכם הבנה יותר”. היה נדמה לרבנו שהחזיר עטרה ליושנה כדוגמת הלימוד בחו”ל, ואפילו שכאן בארץ הלימוד לא היה במשך כל היום, אולם הוא היה באופן קבוע, ושגורה היתה בפיו אמרת חז”ל “כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי” (כתובות דף ט”ו ע”א). לימוד תורה זה התרחב עד שבשנים האחרונות הוצרכו להביא לו עוזר במלאכת הקודש. ואעתיק כאן לשונו של רבנו בספר אשכבתיה דרבי (דרוש ה') בדרוש לכבוד רבו מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצוק”ל: “אשר מכל זה אנחנו למדים שיסוד הכל הוא לימוד התורה, שהיא הבסיס הראשון לקיום המצוות, וכל אחד מאתנו עליו להמשיך באותה הדרך ואותו החינוך שקבלנו מאת רבינו ומורנו זצוק”ל, והיינו לא רק ללמוד, אלא ובמיוחד ללמד ולחנך את הדור החדש על התורה ועל העבודה, ובזה אנחנו ממלאים את חובתנו אם אנחנו ממשיכים ללכת בעקבותיו של מורנו הרב כפי החינוך שקבלנו ממנו, וכל אחד מאתנו היושבים בישובים חובה עלינו לטפל בילדים אחר שיעורי בית הספר לתת להם שיעורים תורניים ולקדם אותם בלימוד התורה והמצוות, כדי שבבוא הזמן יהיו מוכנים ומזומנים ללכת לישיבות הגבוהות על מנת להשיג את כתר התורה”… עד כאן דבריו. וברוך אומר ועושה.

גם מאד מאד הקפיד רבנו על הקביעות בזמן. כשחיסר תלמיד, מיד היה רבנו פונה לאביו ושואל אותו למה הבן לא הגיע היום. סיפר ה”ר יצחק חורב הי”ו מחברי המושב: הבן שלי כל יום אחר סיום הלימודים בבית הספר במעגלים בשעה שתים עשרה, היה בא לבית, אוכל משהו, והולך ללמוד אצל הרב גמרא. כשסיים ללמוד בבית הספר ועבר ל”קרית החינוך” והיה חוזר מאוחר, אמר לי הרב: בלילה אני לומד ארבע אמות הלכה ואיני יכול ללמד את הבן. אחרי שבוע חזר הרב אלי ואמר: הילד חסר לי, הוא כל כך חרוץ, שיבוא ללמוד בלילה. פעם אחת הביאו למושב מישהו שילמד את התלמידים, והנה הלה התחיל לספר לתלמידים סיפורי הבל וריק ודברי חולין. פתאום נכנס הרב לבית הכנסת לפי תומו ועלה לתיבה ושמע מאחריו את מה שמלמד אותם אותו האיש, מיד ניגש אליו הרב לפני כולם ללא משוא פנים, ואמר לו: מהר קח את הכלים ולך הביתה. אין צורך לומר כי אותו אדם חיש קל נשא רגליו וברח משם כל עוד נפשו בו. לא אחת ולא שתים קיבל רבנו הזמנות לאירועים ולא נענה להם בשל האחריות שחש כלפי הציבור, ובשל חשש לביטול תורה של תינוקות של בית רבן, והיה אומר כי אינו יכול לעזוב תינוקות של בית רבן, ולא משתלם לו לנסוע ולעזוב אותם. אולם כשהיה צריך לנסוע, היה נוסע בכל מזג אויר שיש בלי רכב או סיוע של מלווה. וכשהיה ביכולתו ללכת ברגליו, היה משלים את המצוה ברגליו על מנת לקבל שכר מלא בעולם הבא.

“שקדן בתורה היה יום ולילה, הוגה בתורה אפילו שהיה לומד לבד” (לשון מוה”ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל, בספרו שיירי הנפש שם). רבנו היה מסתגר מדי ערב בחדרו הקטן והרעוע בבית הכנסת והישן בכל מזג אויר ובכל זמן, והיה לומד ארבע אמות הלכה וחוזר ברגל לביתו (אשר היה רחוק מבית הכנסת מרחק חצי קילומטר) בשעה מאוחרת בחושך ואפילה של מושב. במשך הזמן הצטרפו אליו ללימוד זה עוד אנשים. סיפר רבי ינון כלפא הי”ו (מתושבי המושב) כי זוכר הוא שהיה רואה דרך סדק בקיר חדרו של רבנו שהוא לומד לבדו בחדרו, והיה נשמע ניגון הגמרא של רבנו המסמר שערות, כאילו היו שנים בחדרו משתתפים בניגון של קריאת הגמרא. “חדא ומתחזיא כתרתי” (עיין חולין דף מ”ז ע”א). סיפר אחד מתלמידיו שכאשר היה בן אחת עשרה שאל לרבנו מה היא ברכת ה”עטרצה”, ואז הביאו המלך חדריו, כשידו על כתפו לחדרו הנ”ל, ושם פתח לפניו ספר ברית כהונה (מערכת הבי”ת אות ה') שפסק לברך בורא עצי בשמים, וזו היתה המתנה הכי גדולה שיכול היה התלמיד לקבל זכות להכנס לאותו חדר שהיה רבנו עוסק בו בתורה.

היה מתנהג בפשטות גמורה. כמה פעמים היו רואים אותו לוקח מטאטא ומנקה בחצר ביתו. יחד עם זה היתה אימתו מוטלת על הצבור. לא הרבה לדבר, היה לו מבט עינים וכאשר היה מסתכל בצורה מסויימת היו מבינים הכל. אם היה מבקש ממישהו לעשות איזה דבר, היתה שמחה לאותו אחד כאילו עלה לגדולה.

היה שם תמיד את סכין השחיטה (של עופות) בכיסו האחורית, וכל מי שהזדמן לו בדרכו ורוצה לשחוט, מיד היה שולף הסכין ושוחט. בכל עת ובכל זמן תמיד היתה עת השחיטה, שהרי במושב גידלו תרנגולות, ולא אחת הן היו מסוכנות והגיעו למצב של “כוס כוס” (עיין חולין דף ל”ז ע”ב), לכן היה הרב מתפנה אליהם ושוחט מיד. אם היה ספק, היה אומר לשליח אמור לאמך שלאחר מריטת העופות ומליחתן תשלח לי לראות חלק פלוני שהיה בו ספק. פעם אחת כאשר היה רבנו במצב רוח לא טוב (עקב אסון במשפחה) ניגש אליו אחד הילדים עם עופות לשחוט, הצבור שהיה ניצב שם דחאוהו ואמרו שאין זו העת. כשהבחין רבנו בזה קרא לו ובדק את העופות, ואמר שאינם כשרים לשחיטה (בעיה בצומת הגידים). הילד הנ”ל התרחק ועמד במרחק מה כמהסס, אולי הרב דחה אותו בטענת שוא עקב המצב. אז רבנו קרא לו שנית ואמר לו בחיוך: “באמת העופות לא כשרים, ותלך תאמר להורים”. ביום ששי היתה השחיטה מרוכזת בחצר בית הכנסת אחר תפלת שחרית. במשך הזמן בנו חדר מיוחד לצורך השחיטה אחורי בית הכנסת. כמה וכמה פעמים קרה ביום ששי אחרי שנגמר השחיטה והתלבש לכבוד שבת פתאום מגיעה אשה לשחוט והיה שוחט לה. על תשלום השחיטה כתב מוה”ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל (בספרו שיירי הנפש שם): “היה גם עניו, היתה לו מדת ההסתפקות, כי הוא גדל יתום מאביו בעודו מוטל בעריסה ולמד תורה בחוסר אמצעים, וגם כשנעשה רב לא היה שואף לממון, ואנו יכולים להוכיח משחיטת העופות שאפילו כשהמחיר של השחיטה הוכפל פעמיים, הוא לא ביקש תוספת והיה מסתפק בעשר אגורות”. ומספר רבי ינון כלפא הי”ו (מתושבי המושב) כי זוכר הוא שהיו מגיעים אליו אנשים לשחיטת עופות, והנה זה פלא, כל אשר שלמו עבור שחיטת העופות תרם רבנו לקופות שבהיכל בית הכנסת, והיה מחלקן שוה בשוה, חציו לה' וחציו לכם. וכשפנו אליו בשאלה כיצד הוא יכול לפרנס את משפחתו, התשובה היתה שאינו מוכן להטיל את עצמו על הצבור, ולפעמים היה עונה: “תאמינו לי אני לוקח רק בכח, גם את זה הייתי מוכן לוותר”.

במשך שנים רבות החדיר לצבור עיקרי אמונתו השלמה בדרכו המיוחדת. אחר שהיה שוחט כבש לא היה אומר שהכבש חלק או טרף, אלא אם היה כשר היה לוקח חתיכה קטנה מאד מהריאה וחתיכה מהכבד ושם בתוך הדלי שלו (כאילו נותן לכהן), ואם נמצא טרף היה אומר “כפרה”, והיה מקפיד שלא להוציא מלת “טרף” מפיו. סיפר ה”ר צבי עידאן הי”ו (מתלמידי רבנו בחו”ל) על הרה”ג רבי חואתי בוכריץ זצ”ל שהיה ראש השוחטים בבן גרדאן, שכאשר עלה לארץ גר בקרית-גת ולא מצא עבודה. הוא היה יודע שהג'רבאים אוהבים את החלקים של הראש של הכבש והרגלים ועוד חלקים. היה לו שמה קצב שהכיר אותו שהוא מוכר חלק. פעם ראשונה הביא למושב חלקים כדי למכור. אמר לו רבנו: “לפני שתמכור לאנשים תראה לי תעודה של אותו קצב. אישית אני מכיר אותך, אבל לתת לך למכור לאנשים אני לא נותן לך, עד שאבדוק אם יש לך תעודה”. כל שבוע שבועיים היה מגיע ומוכר למושב והולך. פעם אחת שכח להביא את התעודה. אמר לו הרב איפה התעודה? אמר לו שכחתי. אמר לו הרב: אני לא מוכן לתת לך למכור. אמר לו למה? אמר לו הרב: “לבית שלי אני מוכן לקחת ממך, אבל לתת לך למכור לאנשים אני לא יכול”. חזר חזרה לביתו ולא מכר כלום. אחרי שבוע בא בחזרה לרבנו, אמר לו רבנו: “אם אני אתן לך למכור, אז יבוא מישהו אחר ויאמר שכחתי, אתן לו או לא?! אז זה אותו דבר”.

טרח בבעיות השעה לנוכח הטכנולוגיה וחידושים בכל הקשור בבעיות הלכה, כגון בנושא החליבה בשבת, שמיטה וכו'. בנושא החליבה הנהיג שיעשו מערב שבת “שעון שבת”, כדי שלא יהיה צער לפרות. כמו כן היה מפריש הוא בעצמו תרומות ומעשרות של שדות המושב.

בשרשרת ראה את מקומו הטבעי, ושם בנה את ביתו החדש, וחשב לחנך אותו בקול תורה ביום העיון עם רבני האיזור (ראה להלן), אך בעוונות הרבים לא זכה לזה, ורק הרחיצה אחר פטירתו נעשתה לו שם. אולם שנים אחדות קודם לכן חנך רבנו את הבית שהשקיע בו עמל רב, את בית הכנסת החדש “היכל שמחה”, מקדש מעט המפואר. ניכר היה שבית כנסת זה גרם סיפוק והנאה עצומה לרבנו. שמחתו בחנוכת בית הכנסת אפשר לומר שהיתה אחת השמחות הגדולות של רבנו. שם הקצה סמוך למקום ישיבתו ליד ההיכל כחמשים מקומות לילדים בלבד, ופיקד עליהם שנים מחברי המושב (שהם ערירים) שישימו עיניהם וישגיחו על התלמידים שיתפללו כראוי ללא דילוג או דיבורים או משחק, ובוצין בוצין מקטפיה ידיע.

לשמחה אין קץ היתה לו פתיחת יום העיון השבועי בחדש אייר תשי”ז, על יד ידידו מוה”ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל, לכל רבני האזור סיעת מרחמוהי, חבר הרבנים הלומדים. מידי שבוע כל יום שלישי משעות הבוקר עד אחת בצהרים היו לומדים ומבררים ומלבנים הלכות אקטואליות ובעיות חשובות העומדות על הפרק. התוכנית היתה לימוד קבוע של טור ובית יוסף, אולם מלבד זאת, כל רב שהוצגה בפניו שאלה כלשהי בהלכה והוא רוצה לעמוד על דעת חבריו, מביא אותה לפניהם. כמו כן הובאו לפניהם שאלות בהלכה מתלמידי חכמים ואנשי צבור ופשוטי עם, ורבני יום העיון מעיינים בצוותא בשאלות ודנים ופוסקים, ומשם תורה יוצאה לישראל מבוררת ומזוקקת. לאחר מכן היו מתפללים תפלת מנחה וארוחת צהרים. ברעיון זה ראה רבנו “התפרקות נפשית”, אחרי שנים של בדידות רוחנית שהעיקה עליו הרבה. אחרי זה קבע רבנו לימוד נוסף בחברותא עם מהרכ”ץ הנזכר כל יום ששי. בחשיבות יום העיון אמר מו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א (הובאו דבריו בספר “רפאל המלאך” תולדות הרב צבאן זצ”ל, פרק ט' עמוד 223): “כמה חשוב הדבר הזה! לפעמים כאשר שואלים רב מסוים שאלה כלשהי בהלכה, הוא מעיין ופוסק, אחר כך רב אחר חולק על פסיקתו, אבל הוא כבר אינו מסוגל לחזור בו מפסיקתו הקודמת, ואז הוא מחפש כל מיני דרכים… “כמספר פוסקיך היו דעותיך יהודה”… יש לנו היום ב”ה פוסקים מפורסמים, וכמעט אין הלכה שהם שווים בה ופוסקים עין בעין… זה אומר בכה וזה אומר בכה… עלה אריה מסובכו… צריך שישבו ביחד ויבררו וילבנו את הדברים ואח”כ תצא הלכה באופן כזה שכל החכמים והרבנים הסכימו לה, כמה זה נפלא!”. על יום זה כותב רבנו בירחון “קול סיני” (כסלו תשכ”ג) במאמר לכבוד ידידו הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל: “בחודש אייר אותה שנה יזם וארגן [מהרכ”ץ] יום עיון שבועי לכל רבני האזור, בו לומדים, מבררים ומלבנים הלכות אקטואליות, גם מחליפים דעות בבעיות צבוריות למיניהם, למר באתריה ולמר באתריה. עודני זוכר את היום הראשון וחווייתו עת למדנו שלושה חברים: ידידנו הרב היוזם, ידידנו הרה”ג הרב שלמה מאזוז, ואני הצעיר כותב הטורים האלה, ולאט לאט הלך והתרחב החוג כמטרתו היעודה, עד שהיום [תשכ”ג] מונה כמנין וחצי, כן ירבו. יש לציין שיוזמה ברוכה זאת עשתה לה כנפיים באיזור שפיר, וארגנו גם הם יום עיון במרכז אבן שמואל”. חבריו הרבנים ליום העיון כתבו על רבנו (בהסכמתם לספר זה): “הוא היה רוח החיה ביום העיון השבועי שנפתח פה בנתיבות משנת תשי”ז, וביוזמתו ובעידודו ממשיכים עד היום. הוא תמיד היה בין הראשונים הבאים ליום העיון, כשהענין הנלמד כבר עבר עליו לבד, וזה עוזר הרבה בלימוד עם החברים בבירור בעיות אם זה הלכתיות או צבוריות, הוא היה מהפעילים בנושא… לנו – כאחים לתפקיד, כואב לא פחות ואפילו יותר מהעדרו הפתאומי שחתם מסכת-חברתית שנרקמה בינינו שנים על גבי שנים. כעשרים שנה מיום בואנו לארץ אין שבוע שלא היינו נפגשים יחד, לומדים, מתייעצים, מחוים דעה, מקבלים החלטה וכו' וכו'. הוא היה מפקח-עזר בכל דבר, והופעתו היתה מעוררת כבוד והדר”. עד כאן. וכן כתב מהרכ”ץ הנזכר עוד בספר “אחימלך הכהן” (דרוש א' להספד): “על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, ממני רחק מנחם משיב נפשי, משיב נפשי מנחם רחק ממני, היו בני שוממים כי גבר אויב. רבותי! חזרתי פעמיים שלוש במלים חנוקות “כי רחק ממני מנחם”, ונאנקתי דום מהבכי, גם כל הצבור הרחב מכל שכבה ועדה בכה באנינה. אכן באמת רחק ממני מנחם משיב נפשי ידידי ורעי, כי הוא היחיד שדבקני בכניסתי לאיזור בשנת תשי”ז, וחדשנו הקשר שהיה בינינו בחוצה לארץ. טו”ב שנים וחצי חיינו יחד (להבדיל בין החיים). קבענו יום עיון… וכעת אני איני יודע איך אנו יכולים להמשיך הלאה בלעדיו. עלינו יוצדק לומר מאמר הגמרא (שבת דף ק”ו ע”א) אחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן, אשר לצערנו הרב הא והא איתנהו, דמת גדול, שהוא גדול בתורה ובמעשים, ודמת קטן, שעודנו כחו באבו והוא בגיל 63, וילך לו בלי חמדה”…

רק חמשה ימים חלה רבנו ואושפז בבית החולים בבאר שבע. רופאיו חשבו בתחילה כי זו שפעת חזקה אשר תעבור אחר כמה ימים עם טיפול שינתן לו בבית החולים. אולם למגינת כל לב, רבנו לקה בהתקף לב, במחלת כבד ולחץ דם, וכבר ביום ששי לפנות בוקר בשעה שתים אחר חצות הלילה נצחו אראלים את המצוקים ונסתלק רבנו לשמי מרום בגיל ששים ושתים, ביום ט”ו בתמוז התשל”ד (יום פטירת הגאון רבי חיים בן עטר ז”ל ט”ו תמוז התק”ג. ובו ביום נלב”ע הרב הצדיק ר' עמרם בלויא ז”ל, מנהיג החרדים במאה שערים), וזו היא מיתת כל אדם, כמבואר בגמרא מועד קטן (דף כ”ח ע”א) חמשה ימים זו היא מיתת כל אדם.

השמועה הכתה גלים במושב שרשרת בפרט ובכל האיזור בכלל. ביום ששי על יד ביתו נאספו אנשים נשים וטף מכל המקומות. בשעה שתים עשרה עשו לו טהרה בביתו, כאשר על יד הבית גדולים וקטנים קוראים פרקי תהלים. בשעה אחת וחצי יצאה ההלויה מביתו החדש (אשר עוד לא חנך אותו), בפיוט יגדל אלהים חי. ההלויה היתה רבת אוכלוסין שבאו ממקומות שונים, ירושלים, תל אביב, באר שבע, אופקים, קרית גת, נתיבות, מושב ברכיה וממושבי האיזור, וממושב שרשרת לא נשאר כמעט אחד שלא היה נוכח, גדולים וקטנים, זקנים וזקנות, אשר לא עצרו כח להפרד מרבם הרוחני ומנהיגם הדגול בהרגשה פנימית מההתייתמות שבאה עליהם פתאום. ההלויה עמדה על יד בית הכנסת החדש, ויעמוד להספידו מוה”ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ”ל (ראה הספדו בספרנו הנוכחי במהדורא ראשונה), ועוד רבנים. אחרי זה אמרו קדיש חנוק מבכי. משם סרה ההלויה לבית הכנסת הישן, וירימו הארון למעלה, וילכו עקב בצד גודל, ועל יד בית הכנסת הספידוהו עוד רבנים. שוב אמרו קדיש, ומשם יצאה ההלויה ברכב לנתיבות לבית-העלמין. כשהגיעו לבית-העלמין הורד הארון על כפים בפיוט בר יוחאי, וירימו הארון למעלה, ומה מאד מרעיש המחזה בהגיעם לבית “אשרי יולדתך”, התחילו לרקד בארון. ושוב הוספד על ידי הרבנים ובקשו ממנו מחילה בשם כל קהל המושב. אחרי זה נעשו הקפות כפי מנהג ג'רבא, ונטמן בקבר אשר כרו לו במקום מיוחד. ימתקו לו רגבי עפרו, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. וסיפר הרב משה חורב שליט”א מתלמידי רבנו זצ”ל, כי במשך השנים גדל עץ תמר ליד קברו, ועל זה יש להליץ “צדיק כתמר יפרח” .