פרשת אחרי מות – והימים האלה נזכרים

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (יח. ה)

“אם תוכל למצוא את יום האתמול, אתן לך פרוטה”, הבטיח דודו של הרשל'ה לאחיינו השובב והחריף.

הרשל'ה שהיה תדיר רעב וחיפש דרכים כיצד להגדיל את הונו, קפץ על המציאה בשאלה: “ואם אצליח למצוא את היום שלפני אתמול (שלשום)?”.

“תקבל שתי פרוטות”, התחייב הדוד.

רץ הרשל'ה לחדר והביא את לוח השנה. “הא לך”, הראה לדודו, “יום האתמול ויום השלשום…”.

את האתמול והשלשום ניתן למצוא רק בלוח השנה. אדם חושב: 'מה בכך, היום לא למדתי ולא קיימתי מצוות, אבל מחר אשלים'. אולם, את המחר לא ניתן להשלים, כי למחר יש את המטלות הרוחניות שלו. יום שאבד באפס מעשה, לעולם לא ניתן להשלימו.

בספרו “אהבת דוד” (דרוש ו') מביא מרן החיד”א זצ”ל את דברי חז”ל, שאם עובר על האדם יום בלא קיום מצוות, אין אותו יום נמנה בחשבון ימיו. ובזה הוא מבאר את מה שנאמר כאן: “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי”, ודעו: “אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם” – דוקא בעשותו המצוות, נחשבים חייו לחיים, שימיו נתקנים והרי הוא “בא בימים” (בראשית כד, א), אך אם אינו מקיים מצוות – “רשעים בחייהם קרויים מתים” (ברכות י”ח ע”א), שימיהם נדדו והלכו, ואינם קרויים חיים.

כיוצא בו, כותב הגאון רבי אליהו הכהן זצ”ל מאיזמיר בספרו הנודע “שבט מוסר” דברים כדרבנות, ובתחילת דבריו כתב: “עשה אוזנך כאפרכסת ושמע”: בכל יום ויום משנותיו של אדם, אם עשה בו מצוה אחת, אותו היום הולך לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: רבונו של עולם! אני יום פלוני משנותיו של פלוני, ועשה בי מצוה אחת! ואותו יום עומד לפני הקב”ה עד יום פקודתו, וכן הימים כולם. עבר עבירה – אותו היום הולך לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: רבונו של עולם! אני יום פלוני משנותיו, ועבר בי עבירה! ואותו היום יוצא מלפני הקב”ה, ואינו יכול לעמוד לפניו.

ובאחרית הימים, בהסתלק נפש האדם מן העולם הזה לעולם העליון, בוחנים את אלו הימים. אם נמצאו כולם טהורים, שלא חטא בהם ואין בהם לכלוך עוון – כולם נכנסים לפני הקדוש ברוך הוא בחצרות קודשו ולא יבושו, ואז עושים לו מאותם הימים לבוש אחד ומלבישים אותו לנפש האדם, אשר קיים בהם את מצוותיו. אך אם נמצאו בהם ימים מלוכלכים בעוון – אותם הימים נכלמים בעצמם, בראותם כי הוטמאו ואינם יכולים להיכנס בחצר בית המלך. ואז אותם הימים הנשארים לא יספיקו ללבוש הרוחני של הנשמה, כי יהיה חסר, כמו בגד שחסר ממנו חלק ואי אפשר ללובשו, ואז הנפש חוזרת ריקם, כי אין נותנין לה לבוש. וזהו סוד עונש כרת – “הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה” (במדבר טו, לא).

ולפי זה מבאר לשון הכתוב “ויקרבו ימי ישראל למות” (בראשית מז, כט), לכאורה היה לו לומר “ויבואו ימי ישראל למות”, וכי עד עתה היו ימיו רחוקים? וכן מדוע אמר בלשון רבים “ימי” ולא “יום”, הרי מיתתו של אדם ביום אחד וברגע אחד? אלא, מכיון שכל ימיו של יעקב אבינו ע”ה היו בקדושה, אז בהסתלקו מזה העולם, תכף התקרבו כל ימיו לפני הקדוש ב”ה בלי בושה כלל, כי היו “ימי ישראל” היינו כל ימיו היו ישר עם א-ל נוטריקון ישראל. ואז נעשו אותם ימים לבוש אחד, ונתלבש בה נפש יעקב.