לפעמים כולם צודקים

שני בעלי דין התייצבו לפני הרב לדין תורה. פתח האחד והציג בלהט את טענותיו. שמע הרב בתשומת לב ובסיום דבריו הנהן בראשו בהסכמה ואמר “אתה צודק”. קם השני בסערה, מחה בתוקף והציג את גרסתו לפרשה. שמע הרב בכובד ראש ולשמחתו הסכים אף עמו ואמר “אתה צודק!”. הביטו האחד בשני בפליאה, והרב סיכם את פסקו “שניכם צודקים!”.
 
הרבנית שמעה מהמטבח את כל הדיון, ולא הצליחה לכבוש את תמיהתה. “כיצד יתכן ששניהם צודקים?” שאלה את בעלה הרב.
 
'את יודעת מה?', נענה הרב בחיוך  'גם את צודקת'…

פירושים רבים נאמרו על הצווי “לא תהיה אחרי רבים לרעות”, אולם הגאון רבי מנחם עזריה מפאנו זצ”ל דרש נפלא: אמנם ההלכה היא כי אם בית הדין נמנו ועמדו למנין, הולכים אחרי הרוב וכך קובעים את ההלכה, אבל אין פירושו של דבר שהרוב צודק והמיעוט טועה, “לא תהיה אחרי רבים לרעות” – אל תאמר שהמיעוט דבריו רעים. שכן באמת “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, ובהר סיני לימד הקדוש ברוך הוא למשה רבנו את שתי האפשרויות, ועם זאת הורה שיפסקו כמו הרבים!

ואכן, מפליא הדבר שגם מחלוקות של חז”ל שהיה נראה לכאורה שנחלקו בַּמְּצִיאוּת, ולכאורה לא שייך בהן שתי דעות, בעקבות גילוי ממצאים ארכאולוגים, התבררו כ”אלו ואלו דברי אלוקים חיים”.
 
דוגמא מצוינת לכך היא המחלוקת המפורסמת במסכת סוכה (דף י”א ע”א), לזכר מה אנו בונים סוכה בחג הסוכות. בפסוק כבר מוזכר הטעם “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל” (ויקרא כג, מג), ונחלקו התנאים בפירוש פסוק זה: לדעת רבי אליעזר, סוכות אלו ענני כבוד היו, ואילו לדעת רבי עקיבא, סוכות ממש עשו להם.
 
והנה, בימינו נמצאו על ידי ארכיאולוגים במדבר סיני, שרידים מכמה מבנים שקירותיהם אבן וגגותיהם ענפים. על פי מומחים, מבנים אלו הינם עדות ארכיאולוגית לשהיית בני ישראל במדבר.
 
כששמע על כך מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א, אמר שבעקבות גילוי זה מתברר כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואין זו מחלוקת במציאות. רוב העם היו יושבים תחת ענני כבוד (כמפורש בתורה), והיו גם סוכות – בתים פרטיים בלי גג שבנו עשירים ומיוחסים מפני החום המדברי הלוהט, וסיככו אותם בענפי אילן. וכל המחלוקת בין חז”ל, אינה במציאות, אלא האם הסוכות שאנו עושים הם לזכר ענני הכבוד או לזכר הסוכות ממש (ועיין בכף החיים או”ח סי' תרכ”ה אות ב'). ובזה פירש מה שאמר בלעם “מה טובו אהליך יעקב” (האנשים הפשוטים המכונים “יעקב” ישבו רובם באוהלים) “משכנותיך ישראל” (הנכבדים והמיוחסים בנו להם משכנות).
 
דוגמא נוספת ציין מרן שליט”א מהמחלוקת בגמרא במסכת עירובין (נ”ג ע”א) על מבנה מערת המכפלה, שלדעת שמואל היתה בית ועליה, ואילו לדעת רב היתה חדר לפנים מחדר. רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן יהוידע” שם כותב שלמעשה שתי הדעות אמת. והנה בימינו התברר שבמציאות שתי הדעות צודקות. היה זה כשחדרו כמה בחורי ישיבה למעמקי המערה, וכשהתחילו ללכת בתוך המערה, גילו לפתע שהצווארון מוליך לשתי מערות, מערה על גבי מערה. כלומר, המערה כוללת שתי מערות (חדר לפנים מחדר) ועליהן מערה נוספת.

פעמים גם שהבדלי גישות בין רבותינו אינם מחלוקת עקרונית, אלא ויכוח מעשי, באיזה צעד לנקוט… כמו במעשה הבא (הובא בספר “רמתיים צופים”):
 
מעשה במשפחה שחכרה את טחנת הקמח מאדון הכפר, והתפרנסה בריוח. ראה האדון שפרנסתם שופעת, והכפיל את דמי השכירות. כל תחנוניהם היו לשוא. האדון קבע כי אם לא יסכימו לתנאים החדשים, יאלצו לעזוב את המקום.
 
בצר לו, פנה החוכר אל הצדיק מלנטשנא זצ”ל, שנודע ברוח קדשו. אמר לו הצדיק: “רואה אני כי שורים עליך דינים במקום זה, ולפיכך באה עליך צרת האדון. אמור לו נחרצות כי אינך מסכים להוספה. אל תוסיף, ולו פרוטה אחת! אם שלך הוא – יוותר האדון. ואם לאו – הסתלק משם – לטובתך!”.
 
שמע והיסס. לפי חשבונו ירויח גם אם יסכים להוספה. הלך ושאל את פי השרף מקוצק זצ”ל. אמר לו השרף: “לדעתי, יסכים האדון לפשרה, ותסכים לה גם אתה”.
 
זאת רצה לשמוע. הלך לאדון, והתפשר עמו.
 
כעבור שבוע טיילה אשתו על שפת הנהר, החליקה ושברה את ידיה ורגליה. רץ האיש אל הצדיק מלנטשנא. שאלו הצדיק: “הסכמת להוסיף על המחיר?”, אמר: “הן”. אמר לו: “הן הזהרתיך שזה אות לשליטת הדינים – ומה תרצה ממני עתה?!”…
 
נבוך האיש ופנה אל השרף מקוצק, להשיח את צרתו. הן בעצתו הסכים להוספה. אמר לו הרבי: “אומר לך מה בלבך. כסבור אתה שהצדיק מלנטשנא חזה הכל ברוח קדשו והזהירך מראש, ואני טעיתי. ובכן, אומר לך: “גם אני חזיתי זאת, אך אמרתי לעצמי: הבה נלך צעד אחר צעד. ראשית נבטיח את פרנסתך. ועתה אעתיר לרפואת רעייתך ולהמתקת הדינים”…