החיבור שאחרי הויתור

פעמים שהדבר מגיע עד כדי רצח אצל קין, או נסיון לרצח אצל עשיו וישמעאל, ופעמים שהדבר מגיע להיפרדות הדרכים אצל יוסף ואחיו. מקרה אחד, שונה ומיוחד, מזהיר בטוהרו, עלום מטבעו, בלתי נתפס ביופיו ובהדרו, הוא סיפורן של רחל ולאה.
 
שבע שנים מלאות, מושג בלתי נתפס בימינו, עובד יעקב בשביל להתחתן! דבר בסיסי ביותר, שבע שנים שלמות (הוא כבר היה מסיים פרופסורה ברפואה בזמן הזה) זה המון זמן, זה לא נורמלי, אבל בהבנה של יעקב ובאהבה שלו לרחל כנראה שזה שווה, בואו נעבור איתו ואיתה את היום יום, ונחשוב מה המתנה שכזו עושה להם, מה זה גורם למערכת הציפיות שלהם.
 
בואו נחשוב מה עובר לרחל בראש, ומה קורה לה בבטן, כשהיא רואה את אחותה מודדת את שמלת הכלה שלה? כלה רגילה לא היתה עומדת בזה. וכאן, זה אחרי שבע שנים של המתנה. הרי כולנו יודעים שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה, וכי יכולים אנו לתאר את תחושתה של נערה, הממתינה שבע שנים בכליון עיניים לבחיר לבה, ומוצאת את אחותה עומדת תחת החופה במקומה, תוך שימוש בדרכי תרמית? אפילו האדם הכי חזק מנטאלית, אחרי חצי מזה היה מתמוטט מבחינה רגשית ופיזית, והיו צריכים לחפש אותו או בגהה או בבלינסון.
 
לאחר למעלה מאלף שנים, בשעה שחרבה ירושלים, חז”ל מספרים לנו במדרש, על אבות האומה אשר באו לפני הקב”ה לבקש רחמים על העם. המדרש מספר על אברהם ועל יצחק, על יעקב ועל משה, אשר כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב”ה. אברהם ויצחק מספרים על מסירותם לשם ה' בהכרזה על שמו, ובמעשה העקידה. יעקב ומשה מספרים על מסירותם לגידולו ולקיומו של העם, ועכשיו הכל נחרב ברגע? אך בקשתם של כל אלו נדחית על הסף, אין בכל זכויותיהם בכדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו…
 
ואז ממשיך המדרש: “באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב”ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. והחליפו אחותי לבעלי, והיה קשה לי הדבר במאוד, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, וגמלתי חסד עמה, ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה”. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: “בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן”.
 
לא ברורה כל כך טענתה של רחל. האם הוויתור העצום של רחל, אמור לתת לגיטימציה לכל פשע של בניה?
 
האם מכאן ואילך יש לנו ויזה חופשית לרוע ולרשע, רק בגלל החשבון בנק של רחל?
 
בית מקדשנו חרב בעווננו – בעוון שנאת חינם. השונא – רק לו מקום בעולם, השנוא – אחת דינו להידחות לחלוטין. התנהגותה של רחל באה להראות, שאפשר לנהוג גם הפוך. בעולמה הרחב של רחל יש מקום גם לאחותה, ולא רק בעולמה הכללי היא נותנת לה מקום, אלא גם בביתה הפרטי פנימה, היא חיה איתה יום יום תחת קורת גג אחת.
 
הלא אחר “מטען” שכזה היה אמור לגרום לפיצוץ בלתי נתפס, וכאן אחרי שרחל מוותרת על חייה ואושרה, שזה יותר גרוע מאשר לתרום את הלב שלך בעודך חי, שזה למות אלף פעמים ועדיין לחיות, אחרי כל זה, ליצור ביחד יצירה אחת משותפת יומיומית בבית אחד… רחל אמנו, היא זו שהניחה את היסוד המוסרי לגאולה, מן החורבן שבא בשנאת חינם, היא הניחה את היסודות, את הגנים ואת התקוה לעתיד, שבניה עם כל השוני והכאב ילמדו ממנה לחיות יחד בכפיפה אחת, לתת יד אחת, ולהיעשות גוף אחד.
 
עם אמא שכזו, וגנים שכאלה – אומר אלוקים – אכן שום דבר לא אבוד, גם אם נתמלא בריחוק ושנאה, בטוח בטוח שנדע להתגבר, ולהתגבר זה לא רק לוותר ולהעביר, לא רק לסלוח, שזה לא ממש עוזר, אלא נדע אחרי כל כאב, פגיעה, שוני או סלידה, נדע להתחבר, לחיות יחד, להיעשות עם אחד, גוף אחד.

וכך היו מברכים חתן שבונה את ביתו: “יתן ה' את הכלה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל” (מגילת רות). לבנין בית צריך יכולת כמו רחל ולאה, לבניינו של עם על אחת כמה וכמה.