Menu

פרשת נצבים – כולם שוים לפני המקום

אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כט. ט)

הרב הקדוש רבי יצחק מווארקא זצ”ל הגיע ללובלין להשתתף בברית. דחקו החסידים עצמם ונשענו זה על זה, להיטיב לראות ולשמוע.

ראה זאת הרבי ואמר: “כל יהודי הוא ספר תורה, ואסור להשען על ספר תורה!”.

העיר שם חכם אחד: “אם כל יהודי הוא ספר תורה, הלא הלכה מפורשת היא: “מותר להניח ספר תורה על ספר תורה” (שו”ע יורה דעה סי’ רפ”ב סעיף י”ט)”.

נענה הרבי: “אכן כן, אבל כל יהודי צריך לחשוב שחברו ספר תורה, ולא הוא”…

*

ביום מותו אוסף משה רבנו את כל שכבות העם להתייצב ולעמוד כאחד, ולחדש את הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים. שונה היתה פניה זו לעם מכל הפניות שלו בימי חייו. בדרך כלל היה משה רבנו חולק כבוד לנשיאים ומקדים לדבר איתם תחילה, ורק אחר כך מוסר הדברים אל בני ישראל (רש”י תחילת פרשת מטות), ואילו כאן חרג מהרגלו ופנה ישירות אל כל ישראל, מה נשתנה?

מבאר האלשיך הקדוש שהתשובה נמצאת בפסוק עצמו: “אתם נצבים היום – לפני ה’ אלוקיכם“, שעה שאתם נצבים לפני ה’ – לא קיימים ענייני כיבוד ואין כל הבדל בין הנשיאים לחוטבי עצים. ה’ הרואה ללבב, אינו מזהה את האדם לפי עבודתו או תפקידו, אלא רואה את כולם בסקירה אחת. “ומי הוא היודע לפניו יתברך מי הוא הגדול, כי לפניו יתברך לפעמים תחתונים למעלה ועליונים למטה” (עיין בבא בתרא י’ ע”ב). “ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם” – כל אלו אינם אלא מנקודת המבט החיצונית שלכם, אולם כלפי הקב”ה כולכם שוים זה לזה – “כל איש ישראל”.

ולפי זה מפרש האלשיך גם כוונת הפסוק: “קטן וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו” (איוב ג, יט) – שם בעולם העליון מתברר מי באמת “קטן” ומי “גדול”, ושם גם יתכן כי “ועבד חופשי מאדוניו” – אדם המוחזק כאן לעבד שפל ונבזה, הוא באמת חופשי יותר מזה המוחזק כאן לאדון.

*

הצדיק רבי שמחה בונם מפשיסחה זצ”ל מוכיח נקודה זו מההלכה המפורסמת של “יהרג ואל יעבור”. אדם שגוזרים עליו להרוג אחד מישראל, ואם ימאן – יהרגו אותו, עליו לסרב, משום “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” (מה ראית שהדם שלך אדום יותר) (סנהדרין ע”ד ע”א). ומה יהיה הדין אם לצורך הענין גזרה המלכות על גדול הדור להרוג יהודי חוטב עצים פשוט? כמובן שהדין אינו משתנה, ויהיה עליו להיהרג ולא להרוג את חוטב העצים, משום שלעולם לא נדע מי באמת חשוב יותר כלפי שמיא.

יסוד זה שהכל שוים לפני המקום ו”לא ניכר שוע לפני דל” (איוב לד, יט), היה לומד הגאון רבי ינון חורי זצ”ל מכך שכאשר זקוקים לעשירי שישלים למנין, גם אם יש תשעה תלמידי חכמים גדולי הדור, לא יוכלו להתפלל עד שיצרפו יהודי עשירי, ואפילו יהיה זה יהודי פשוט שבפשוטים. והעיד מרן הראש”ל הגר”ש עמאר שליט”א, שרבי ינון אמר לו כמה פעמים שהוא אוהב כל יהודי, ואינו מרגיש שום הבדל בין יהודי שהוא לא מכיר כלל לבין אחד מבניו.

עלינו לזכור כי למעלה במרום קיימים קני מדה אחרים כדי למדוד ולשקול גדלות ושפלות, ואל לנו לבוז לשום אדם.

*

את הסיפור הבא סיפר הרב אהרן טויסיג שליט”א על אחיו רבי יעקב זצ”ל:

במשך שנים רבות התגורר רבי יעקב בבאר שבע. באחת השנים, ביום האזכרה לאביו, בא לבית הכנסת כדי לעבור לפני התיבה בתפלת מנחה, אך באותה שעה היו בבית הכנסת רק תשעה אנשים.

כיון שהזמן דחק, יצא החוצה לחפש עשירי, אולם ברחוב לא נראתה נפש חיה.

והנה, עבר שם אדם חילוני, שערו מגודל ולבושו רחובי. ניגש אליו רבי יעקב וביקש ממנו להשלים מנין, אך הוא לא הבין על מה הוא מדבר.

הסביר לו בנועם, שכדי להתפלל בציבור צריכים עשרה אנשים, ובבית הכנסת יש כעת תשעה, ואם יצטרף – בזכותו יוכלו להתפלל.

“מצטער, איני מעונין”, משך הלה בכתפיו.

רבי יעקב לא התייאש, הוא ניסה לפרוט לו על נימי הרגש: “היום חל יום השנה לפטירת אבי, והתפלה והקדיש הם לעילוי נשמתו. אם תצטרף אלינו למנין, בזכותך תהיה לו נחת רוח בשמים”.

הבחור התרכך, ובכל זאת היסס: “אבל אני לא יודע להתפלל”.

הרגיע אותו רבי יעקב: “זה בסדר. אתן לך סידור, ואראה לך את הקטעים של התפלה”.

אך הלה בשלו: “איך אתפלל אם אני לא דתי?!”.

אמר לו: “לכל יהודי יש נשמה גבוהה, והקב”ה משתוקק לתפלות של כל אחד ואחד מאתנו. כל תפלה של כל יהודי – חשובה מאד בשמים”.

הבחור שמע את הדברים, ונראה שהם הניעו מיתר בלבו. הוא נכנס בהיסוס לבית הכנסת, הגישו לו כיפה וסידור, פתחו לו את הסידור בתפלת מנחה – והתפלה החלה.

התפלל האיש מתוך הסידור במבוכה, והמתין בסבלנות עד שכל המתפללים יסיימו תפלתם. בתום התפלה ניגש אליו רבי יעקב, הודה לו בלבביות על הטובה הגדולה שעשה לו, והם נפרדו לשלום.

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, רבי יעקב נכנס לחנות במרכז גאולה בירושלים, ורואה לפניו אברך עבדקן בעל פאות עבותות מסולסלות, ולצדו כמה בנים ובנות לבושים בצניעות על טהרת הקודש. בעוד רבי יעקב תר אחר מוצר מסוים, פנה אליו לפתע האברך ושאל אותו: “תגיד, אתה זוכר אותי?”.

הביט עליו וניסה לזהותו, אך לשוא.

שאל אותו האברך: “אתה זוכר שפעם חיפשת בבאר שבע עשירי למנין ביום השנה של אביך, ומצאת בחור מגודל שיער שהסכים להצטרף למנין?”.

“כן” אמר, “אתה מזכיר לי נשכחות”.

“ובכן, אני הוא הבחור ההוא…”.

נשמתו של רבי יעקב כמעט פרחה מעוצמת ההפתעה. בדמיונו הפרוע ביותר לא היה מצליח לקשר בין אותו בחור פרוע ראש לבין האברך העבדקן שניצב מולו.

“דע לך” אמר האברך “שיש לך חלק מכריע במה שעבר עלי מאז. כשיצאתי מבית הכנסת התחלתי להרהר: הדתי הזה אמר לי, שגם אני חשוב לפני בורא עולם, והוא משתוקק לשמוע את תפלתי, וגם לתפלתי יש כח לפעול בשמים. אלו לא היו אמירות סתם כדי לרצות אותי, עובדה שהוא הסכים שאהיה חלק מהמנין שלו ביום השנה של אביו…”.

“כששבתי לביתי” – המשיך האברך – “סיפרתי לאשתי על החויה שעברתי. אמרתי לה שבעקבות זאת התקבל אצלי מבט חדש על שומרי המצוות והדת. באותו יום, נזרע הגרעין הראשון. לאט לאט התחלנו לשנות את אורחות חיינו – התחלנו לשמור שבת, הכשרנו את המטבח, והשתתפתי בשיעורי תורה. בשלב הבא העברנו את ילדינו למוסדות לימוד חרדיים”.

“ארבע עשרה שנה חלפו מאז. כיום אני שוקד על התורה וברוך ה’ זכינו שביתינו הפך להיות בית של תורה על טהרת הקודש”, סיים האברך את סיפורו המדהים.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
298

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן