כסא רחמים שלי – הגאון רבי חנן קבלן שליט"א
היכרות ראשונה עם הישיבה
בחופש הגדול של קיץ תשל”ב, השנה שבה הוקמה הישיבה בארץ, הביא אבי מורי את מרן ראש הישיבה שליט”א לבית הכנסת שלנו “יד הגבורים” לעולי לוב ברמת גן, כדי שיערוך שם מגבית לטובת הישיבה. מרן כובד בעליה לתורה, וקרא את עלייתו כדרכו בצחות וברהיטות, והפתיע את כל הנוכחים שנזכרו בעברם המפואר. לאחר מכן, דרש וסיפר על אביו הגאון זצ”ל ועל הישיבה שנפתחת. הדברים על הישיבה משכו את לבי, ומיד לאחר כמה ימים קפצתי לראות על איזו ישיבה מדובר. הצצתי ונכנסתי.
זכרונות ראשונים
מי שהיה מוסר את השיעור בעיון, היה מורנו הרב צמח. מאחר שחלק מהתלמידים לא היו עדיין בגיל מצוות, לא היה לנו מנין, והיינו מתפללים יחד עם הציבור בבית הכנסת “בית רחמים” בפרדס כץ. היינו קבוצה של עשרה תלמידים עם פערים גדולים בגילאים, ורבי צמח חילק אותנו לשתי קבוצות לפי הרמה, כאשר לחמש תלמידים הוא היה מוסר את השיעור הראשון מתשע עד אחת עשרה, ואת חמשת הנותרים לימד מאחת עשרה עד אחת בצהרים. היתה לו מסירות וסבלנות של פלדה עבור כל בחור, והיה משקיע בכל תלמיד באופן אישי את כל מרצו וכוחותיו, עד שהיה מסוגל לחזור על אותו דבר כמה וכמה פעמים עד שהבחור יבין. אני גם לא זוכר שהוא החסיר אפילו יום אחד בישיבה.
תורה שלמדתי באף
הלימודים התקיימו בעזרת הנשים של בית כנסת “בית רחמים”. בימי הקיץ היה חם מאוד, והלימוד היה בקושי רב. רק מאוורר אחד קטן, ניסה בכל כוחותיו הדלים לתת לנו מעט אוויר לנשימה. יזכר לטוב יהודי בשם מכלוף, שהיה דואג מדי פעם להרוות את צמאוננו עם כוסות מים קרים. בנוסף, רוב הבחורים בישיבה היו עולים מחו”ל, ואני – הצברי, התקשיתי לתקשר עם שפתם המקראית. בגלל קשיי השפה, היה מרן ראש הישיבה עורך בימי ששי הַכְתָּבָה ומבקש מאתנו לכתוב חיבור ספרותי. אגב, אני זוכר שבחרתי לכתוב חיבור שעסק במה שהציק לי אז – האוכל שהיה אז בישיבה. הוא היה חריף בסגנון של חו”ל, ולא הורגלתי אליו.
תמונה שלא תשכח
רבי צמח היה דואג לתלמידים כמו אב לבניו. התמונה עודנה עומדת לנגד עיניי, איך שלפני תחילת השיעור בבוקר, היינו עומדים בשורה, ורבי צמח היה עומד כשבידו אחת הוא אוחז קומקום עם קפה וביד השניה כלי עם חלב, ומוזג לכל אחד בתורו. מי שלא היה שותה חלב, לא היה רשאי להיכנס לשיעור. וזאת נעשה מתוך דאגה לבריאותנו. היו כמה תלמידים מחו”ל שהתמרמרו על כך, כי בחו”ל לא אהבו מוצרי חלב…
רגע שלא יימחה
רוב התושבים בפרדס כץ בזמנו, היו אנשי עולם התחתון, כאלה שלא מומלץ להיפגש עמם בסמטה חשוכה. בני הישיבה היו הדתיים היחידים בשכונה. יום אחד הלכתי לישיבה בלויית רבי צמח, ואחד התושבים שיסע בי את כלבו שהיה בגודל חמור. רבי צמח ראה זאת וגער בו. “אז מה?”, השיב האיש באדישות “שינשוך אותו”. רבי צמח לא חשש והחזיר לו באותה מטבע: “שינשוך אותך!”. למרבה התדהמה, הכלב, הנאמן לבעליו, שינה את טבעו וקפץ על בעליו בנשיכה עזה…
משהו שהיה פעם ואין היום
בזמני, היו מעודדים את הכנת הפרשה על ידי מלגה כספית, וככל שידעו יותר פסוקים, כך גדלה המלגה. את המלגה היה רבי צמח שם בקופה של התלמיד, וביום ששי היה נותן לו כדי שיקנה לעצמו משהו לשבת. באותו זמן, היו חסרים הרבה קוראים בתורה בפרדס כץ, וכל תלמיד היה קורא בכמה בתי כנסת.
ציון-דרך
בשנת תשל”ה, רציתי להחליף אווירה, ועברתי לישיבת “פורת יוסף” גאולה. לפני שעברתי, העניקה לי הישיבה תעודת מעיין, עם חתימת מרנן נשיאי הישיבה. ב”פורת יוסף” זכיתי ללמוד בשיעורו של הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל, ויש לציין כי חכם בן ציון לימד באותו סגנון של יבלח”א מרן ראש הישיבה. באותן שנים, זכיתי לביקור מיוחד של הגאון רבי צמח שבא לראות את התקדמותי. אחרי שנתיים של לימוד שם, נישאתי באלול תשל”ז עם בתו של רבי מצליח זצ”ל, כשהשדכן הוא רבי אליהו ענקרי שליט”א.
זכרון מתוק מהישיבה
הזמנים שהיה מרן ראש הישיבה בודק ומסדר לנו את החידושים.
השפעת הישיבה בחיי היום
החדירו לנו שכל דבר צריך לבחון דרך משקפי העיון, ואפילו דברי אגדה. לא להסתכל על שום דבר בצורה שטחית. וזה משפיע על כל צעד ושעל בחיים. חניך כסא רחמים, לא יחוש טעם בדבר שטחי.
תפקידים בישיבה
בחתונת הגאון הרב משה לוי זצ”ל, ניגש אלי רבי צמח והציע לי “מה דעתך לפתוח מתיבתא?”. באותו זמן הישיבה עברה לרחוב הרב עוזיאל, והבנין ברחוב הרב שר התפנה. אחרי התלבטות, נרתמתי למשימה. לצורך העניין, למדתי נהיגה, ונסעתי למקומות ישוב של יוצאי תונס, והתחלתי לרשום ילדים. ב”ה הצלחנו לרשום תלמידים מובחרים, ומהגרעין הזה נפתחה המתיבתא שבה כיהנתי בשלשה כובעים – מנהל, אב-בית, ומגיד שיעור. מאוחר יותר, התבקשתי לפתוח את התלמוד תורה של הישיבה. כאן נתקלנו בקשיים מרובים, גררנו קראוונים בדרך לא דרך ממושב ברכיה, התמודדנו מול הרבה מתנגדים והתחלנו להפעיל את הת”ת. כשראיתי שלא שייך לנהל גם את המתיבתא וגם את הת”ת, התחלקתי עם אחי רבי אליהו שליט”א, שקיבל עליו את הנהלת המתיבתא. בהמשך, כשראיתי שאנשים אחרים יכולים למלא את מקומי, בקשתי מהרב צמח לפרוש מהתפקיד. הסברתי שהיעוד שלי בחיים אינו עסקנות, ואני מבקש להשלים את לימודי הרבנות שהפסקתי בהם. ואכן, זיכני ה' להוציא כושר לרבנות ולדיינות.
רגע עם מרן ראש הישיבה
הייתי זוכה לשמש עם הרכב שלי את מרן ראש הישיבה בנסיעותיו ברחבי הארץ. פעם אף התלוויתי אליו בטיסה במסוק לצפת. כשהיינו בשחקים, תלויים בין שמים לארץ, רצה מרן להרגיע את האווירה המפחידה, והפך את החסרון ליתרון. “אתה רואה”, הוא פנה אליי “עכשיו אנו קרובים לקב”ה, ואין לנו מה לפחד משום דבר. בא נברך שהכל במקום שקרוב לקב”ה…”.
אמירה שהותירה רושם
בקשה שהרב צמח היה משנן באוזנינו השכם והערב: “אני רוצה לראות אתכם תלמידי חכמים”. אגב, הוא לא היה מצביע על חכם מסוים, כדי לא לייאש את הבחורים.
בחופש הגדול של קיץ תשל”ב, השנה שבה הוקמה הישיבה בארץ, הביא אבי מורי את מרן ראש הישיבה שליט”א לבית הכנסת שלנו “יד הגבורים” לעולי לוב ברמת גן, כדי שיערוך שם מגבית לטובת הישיבה. מרן כובד בעליה לתורה, וקרא את עלייתו כדרכו בצחות וברהיטות, והפתיע את כל הנוכחים שנזכרו בעברם המפואר. לאחר מכן, דרש וסיפר על אביו הגאון זצ”ל ועל הישיבה שנפתחת. הדברים על הישיבה משכו את לבי, ומיד לאחר כמה ימים קפצתי לראות על איזו ישיבה מדובר. הצצתי ונכנסתי.
זכרונות ראשונים
מי שהיה מוסר את השיעור בעיון, היה מורנו הרב צמח. מאחר שחלק מהתלמידים לא היו עדיין בגיל מצוות, לא היה לנו מנין, והיינו מתפללים יחד עם הציבור בבית הכנסת “בית רחמים” בפרדס כץ. היינו קבוצה של עשרה תלמידים עם פערים גדולים בגילאים, ורבי צמח חילק אותנו לשתי קבוצות לפי הרמה, כאשר לחמש תלמידים הוא היה מוסר את השיעור הראשון מתשע עד אחת עשרה, ואת חמשת הנותרים לימד מאחת עשרה עד אחת בצהרים. היתה לו מסירות וסבלנות של פלדה עבור כל בחור, והיה משקיע בכל תלמיד באופן אישי את כל מרצו וכוחותיו, עד שהיה מסוגל לחזור על אותו דבר כמה וכמה פעמים עד שהבחור יבין. אני גם לא זוכר שהוא החסיר אפילו יום אחד בישיבה.
תורה שלמדתי באף
הלימודים התקיימו בעזרת הנשים של בית כנסת “בית רחמים”. בימי הקיץ היה חם מאוד, והלימוד היה בקושי רב. רק מאוורר אחד קטן, ניסה בכל כוחותיו הדלים לתת לנו מעט אוויר לנשימה. יזכר לטוב יהודי בשם מכלוף, שהיה דואג מדי פעם להרוות את צמאוננו עם כוסות מים קרים. בנוסף, רוב הבחורים בישיבה היו עולים מחו”ל, ואני – הצברי, התקשיתי לתקשר עם שפתם המקראית. בגלל קשיי השפה, היה מרן ראש הישיבה עורך בימי ששי הַכְתָּבָה ומבקש מאתנו לכתוב חיבור ספרותי. אגב, אני זוכר שבחרתי לכתוב חיבור שעסק במה שהציק לי אז – האוכל שהיה אז בישיבה. הוא היה חריף בסגנון של חו”ל, ולא הורגלתי אליו.
תמונה שלא תשכח
רבי צמח היה דואג לתלמידים כמו אב לבניו. התמונה עודנה עומדת לנגד עיניי, איך שלפני תחילת השיעור בבוקר, היינו עומדים בשורה, ורבי צמח היה עומד כשבידו אחת הוא אוחז קומקום עם קפה וביד השניה כלי עם חלב, ומוזג לכל אחד בתורו. מי שלא היה שותה חלב, לא היה רשאי להיכנס לשיעור. וזאת נעשה מתוך דאגה לבריאותנו. היו כמה תלמידים מחו”ל שהתמרמרו על כך, כי בחו”ל לא אהבו מוצרי חלב…
רגע שלא יימחה
רוב התושבים בפרדס כץ בזמנו, היו אנשי עולם התחתון, כאלה שלא מומלץ להיפגש עמם בסמטה חשוכה. בני הישיבה היו הדתיים היחידים בשכונה. יום אחד הלכתי לישיבה בלויית רבי צמח, ואחד התושבים שיסע בי את כלבו שהיה בגודל חמור. רבי צמח ראה זאת וגער בו. “אז מה?”, השיב האיש באדישות “שינשוך אותו”. רבי צמח לא חשש והחזיר לו באותה מטבע: “שינשוך אותך!”. למרבה התדהמה, הכלב, הנאמן לבעליו, שינה את טבעו וקפץ על בעליו בנשיכה עזה…
משהו שהיה פעם ואין היום
בזמני, היו מעודדים את הכנת הפרשה על ידי מלגה כספית, וככל שידעו יותר פסוקים, כך גדלה המלגה. את המלגה היה רבי צמח שם בקופה של התלמיד, וביום ששי היה נותן לו כדי שיקנה לעצמו משהו לשבת. באותו זמן, היו חסרים הרבה קוראים בתורה בפרדס כץ, וכל תלמיד היה קורא בכמה בתי כנסת.
ציון-דרך
בשנת תשל”ה, רציתי להחליף אווירה, ועברתי לישיבת “פורת יוסף” גאולה. לפני שעברתי, העניקה לי הישיבה תעודת מעיין, עם חתימת מרנן נשיאי הישיבה. ב”פורת יוסף” זכיתי ללמוד בשיעורו של הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל, ויש לציין כי חכם בן ציון לימד באותו סגנון של יבלח”א מרן ראש הישיבה. באותן שנים, זכיתי לביקור מיוחד של הגאון רבי צמח שבא לראות את התקדמותי. אחרי שנתיים של לימוד שם, נישאתי באלול תשל”ז עם בתו של רבי מצליח זצ”ל, כשהשדכן הוא רבי אליהו ענקרי שליט”א.
זכרון מתוק מהישיבה
הזמנים שהיה מרן ראש הישיבה בודק ומסדר לנו את החידושים.
השפעת הישיבה בחיי היום
החדירו לנו שכל דבר צריך לבחון דרך משקפי העיון, ואפילו דברי אגדה. לא להסתכל על שום דבר בצורה שטחית. וזה משפיע על כל צעד ושעל בחיים. חניך כסא רחמים, לא יחוש טעם בדבר שטחי.
תפקידים בישיבה
בחתונת הגאון הרב משה לוי זצ”ל, ניגש אלי רבי צמח והציע לי “מה דעתך לפתוח מתיבתא?”. באותו זמן הישיבה עברה לרחוב הרב עוזיאל, והבנין ברחוב הרב שר התפנה. אחרי התלבטות, נרתמתי למשימה. לצורך העניין, למדתי נהיגה, ונסעתי למקומות ישוב של יוצאי תונס, והתחלתי לרשום ילדים. ב”ה הצלחנו לרשום תלמידים מובחרים, ומהגרעין הזה נפתחה המתיבתא שבה כיהנתי בשלשה כובעים – מנהל, אב-בית, ומגיד שיעור. מאוחר יותר, התבקשתי לפתוח את התלמוד תורה של הישיבה. כאן נתקלנו בקשיים מרובים, גררנו קראוונים בדרך לא דרך ממושב ברכיה, התמודדנו מול הרבה מתנגדים והתחלנו להפעיל את הת”ת. כשראיתי שלא שייך לנהל גם את המתיבתא וגם את הת”ת, התחלקתי עם אחי רבי אליהו שליט”א, שקיבל עליו את הנהלת המתיבתא. בהמשך, כשראיתי שאנשים אחרים יכולים למלא את מקומי, בקשתי מהרב צמח לפרוש מהתפקיד. הסברתי שהיעוד שלי בחיים אינו עסקנות, ואני מבקש להשלים את לימודי הרבנות שהפסקתי בהם. ואכן, זיכני ה' להוציא כושר לרבנות ולדיינות.
רגע עם מרן ראש הישיבה
הייתי זוכה לשמש עם הרכב שלי את מרן ראש הישיבה בנסיעותיו ברחבי הארץ. פעם אף התלוויתי אליו בטיסה במסוק לצפת. כשהיינו בשחקים, תלויים בין שמים לארץ, רצה מרן להרגיע את האווירה המפחידה, והפך את החסרון ליתרון. “אתה רואה”, הוא פנה אליי “עכשיו אנו קרובים לקב”ה, ואין לנו מה לפחד משום דבר. בא נברך שהכל במקום שקרוב לקב”ה…”.
אמירה שהותירה רושם
בקשה שהרב צמח היה משנן באוזנינו השכם והערב: “אני רוצה לראות אתכם תלמידי חכמים”. אגב, הוא לא היה מצביע על חכם מסוים, כדי לא לייאש את הבחורים.
תגובות