Menu

פרשת קרח – לפעמים צריך להיות מצונן!

וישמע משה ויפול על פניו (טז. ד)

 

בקרחת היער רבץ לו האריה מלך החיות, ובטנו הומה מרעב. זה כמה ימים שלא בא דבר מאכל לפיו, והוא הרגיש שכוחותיו הולכים ואוזלים.

 

היער לא היה ריק מחיות שבהם יכול היה להשביע את רעבונו, אלא שחייב היה לעמוד במלתו, שכן בעת שהוכתר להיות מלך היער, הבטיח האריה לכל החיות כי פותח הוא בעידן חדש ולא יהיה כאבות אבותיו. “אני לא אטרוף סתם כך חיות בכל עת שאחפוץ”, התחייב חגיגית, “רק חיה שתעשה משהו רע, תתחייב בנפשה”. והנה, עוברים הימים וכל בעלי החיים נוהגים כשורה, והאריה נותר ברעבונו…

 

חשש האריה שמא יגווע וימות, אבל אז צץ רעיון מבריק במוחו. הוא תפס עמדה בין השיחים והמתין לחיה הראשונה שתעבור בשביל הסמוך. לא עבר זמן רב, ובשביל הופיע שור בריא ומדושן.

 

קרא לו האריה, והשור התייצב בהכנעה. “ברצוני להתייעץ איתך בנושא חשוב ביותר”, לבש האריה ארשת חשיבות, “כבר כמה ימים שלא בא מזון לפי, וחושש אני שמא מחמת כך נודף מפי ריח לא נעים. הטה נא חוטמך לפי ואמור לי מה אתה מריח…”.

 

השור די פחד, אך מי יהין לסרב למלך החיות. קָרַב אל האריה בחשש, הרכין ראשו והיטה חוטמו לפי האריה שנפער לרווחה. הצחנה שעלתה מלועו היתה נוראה, והשור מיהר להרחיק את ראשו. התעשת במהירות, ואחרי התלבטות קצרה אם לומר את האמת או לשקר, החליט ללכת עם האמת. “במחילה אדוני המלך”, גמגם במבוכה, “אבל ריח רע נודף מפיך”.

 

עטו פניו של האריה זעם, והוא פרץ בשאגה: “חצוף! אינך מתבייש לדבר ככה למלך?! מורד אתה במלכות וחייב מיתה!”, ובעודו קוצף, התנפל על השור ועשהו גל של עצמות.

 

שב האריה לרבצו, שבע ומרוצה. הארוחה היתה טעימה ביותר, והוא גם לא הפר את הבטחתו לחיות היער. הוא לא טרף סתם את השור, אלא הענישו על חוצפתו!

 

כמה ימים חלפו, והרעב שב לנגוס במעיו של האריה. חיות היער לא חטאו ולא פשעו, אך הוא כבר ידע מה לעשות. הפעם היתה זו זברה נאה למראה שעברה בסמוך. קרא לה האריה, והזברה התייצבה הכן. “אמרי נא לי, זברה חביבה”, אמר האריה, “האם נודף מפי ריח לא נעים כלשהו?”.

 

גורלו של השור כבר נודע ברחבי היער, והזברה החליטה שהיא תנהג בחכמה יתרה. רחרחה הזברה את פיו של האריה פעם אחת, רחרחה שוב, ואז אמרה: “לא ולא אדוני המלך, שום ריח רע לא נודף מפיך. אדרבא, הריח שעולה ממך הוא ריח ניחוח שושנים”.

 

עיניו של האריה רשפו גיצים, ובשאגה גדולה התנפל על הזברה: ‘שקרנית שכמותך, ככה את מעזה לשקר למלך בפנים?!”.

 

תוך דקה הפכה הזברה לארוחה טעימה ומזינה.

 

סעודה זו היה בה כדי שביעה לכמה ימים נוספים, ולאחריהם חזר שוב הרעב לכרסם בבטנו של האריה. הפעם כבר לא היה מודאג. הרעיון שלו עובד היטב. הוא חידד את אוזניו לשמוע האם חיה כלשהי חולפת בסמוך. עד מהרה נשמעו צעדים. היה זה השועל. קרא לו האריה, והשועל התייצב בהרכנת ראש.

 

“הו יקירי השועל”, קידמו האריה ברוב חביבות, “אומרים עליך שפקח שבחיות אתה, מוכרח אני לטול ממך עצה. הגידה נא לי, מה לפי דעתך מצב הריח של הפה שלי?”. השועל שמע מה קרה לשור, ומה נותר מהזברה, וידע שמה שלא יגיד, האריה ימצא אמתלה לטורפו.

 

ניגש השועל אל המלך, רחרח את פיו שוב ושוב והבעה של צער עלתה על פניו. “אדוני המלך”, הניח ידו על לבו כמתנצל, “מאוד הייתי רוצה לענות על שאלתך ולעזור לך, הבעיה היא, שאתמול ירד ביער גשם שוטף ואני הצטננתי. האף שלי סתום ואינני מסוגל להריח דבר…”.

 

לכל אורך מחלוקתו של קרח, ישנו אדם אחד ששתיקתו רועמת וחסרונו בולט. ואין המדובר בדמות שולית בפרשה, אלא דמות מרכזית ביותר, ובמדה מסוימת מרכזית אפילו יותר ממשה רבנו.

 

היה זה אהרן הכהן שעיקר ערעורו של קרח היה על תפקידו, כפי שאמר למשה: “אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה” (רש”י לעיל טז, ג).

 

המערכה כולה רוחשת סביבו, ואילו הוא שותק, לא שומעים ממנו שום תגובת נגד, הבעת צער או מחאה… שום כלום!

 

מי שהסכית לשתיקתו המהדהדת של אהרן, הוא רבנו הרמב”ן המדייק ממה שנאמר על משה “ויפול על פניו”, ולא נאמר “ויפלו על פניהם”, ש”אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך”.

 

בהיותו אוהב שלום ורודף שלום, ידע אהרן שכל תגובה נוספת שלו על זו של משה, רק תרחיק את הסיכוי להשכין שלום, ולפיכך אחז בפלך השתיקה.

 

הנהגתו המופלאה באה ללמדנו כי כאשר בוערת אש המחלוקת, ואינך יכול להועיל בהנמכת הלהבות, פשוט תברח!

 

במקרים כאלה, עדיף לנהוג כמו אותו שועל פקח להיות מצונן ולא להכניס את האף… להיאחז בשתיקה, ולא להביע דעה.

 

“על מה שלא דברתי”, אומר היה רבי אברהם חסדאי זצ”ל, “מעולם לא התחרטתי”.

 

זו היתה גם גישתה של אשתו של און בן פלת, אחד הפעילים המרכזיים במטה שהקים קרח. הוא נסחף עד צוואר בשטף רעיונות המרידה, וכל כולו היה נתון במערבולת המחלוקת הנוראה.

 

לאחר ישיבה סודית ביותר בראשות קרח, שב און לביתו חדור רוח קרב, מצפה לקבל תמיכה וחיזוק מרעייתו על חשיבות הזכות להיות בין מגיני ומצילי הדור…

 

אלא שלעזר שכנגדו, כל הסיפור הזה עם קרח לא נראה טוב. היא מזהה מניעים זרים במאבק מיותר זה, ומשתוקקת להציל את בעלה מהטירוף שאחז בו.

 

במקום להיכנס אתו לויכוחים אין סופיים וחסרי תכלית מי צודק במחלוקת זו, היא מעלה טענה הגיונית של כדאיות פשוטה: “תכל’ס, אתה און, מה תרויח מכל זה?!… הרי גם אם קרח ינצח במערכה, הוא לא יהפוך אותך ללוי או כהן… אם משה רבנו יזכה, אתה תהיה תלמידו, ואם קרח יזכה, אתה תהיה תלמידו – בכל מקרה תישאר מחוץ לתמונה, אז למה לך להתערב?!” (ע”פ סנהדרין ק”ט ע”א).

 

במקרה זה לא עמדה לו חכמתו. הוא היה כבר עמוק במוקד הסערה, וקשה היה לו לבחון את טענתה בצורה הגיונית.

 

כשהיא רואה שהוא מתקשה לפרוש מהמחלוקת, היא הוגה רעיון מבריק… היא מרדימה את בעלה ביין ישן, סותרת את שערה ויושבת בפתח האוהל. אלו שבאו לחפש את און נסוגו לאחוריהם, וכך הוא ניצל מעונשם.

 

מדת השלום היתה נר לרגליו של הגאון רבי יעקב שאול קצין זצ”ל (רבם של עדת החאלבים בניו-יורק), והענוה והכבוד לכל אדם היו רק חלק ממדותיו הטובות. בהיותו בן שלשים ושלש שנים, והוא אז ראש ישיבה ודיין בירושלים, קיבל מכתב חריף ופוגע מרב אחד שטען כנגדו שייסוד ישיבתו מהווה הסגת גבול.

 

לימים, נמצא מכתב זה, ובשוליו כתוב בכתב ידו של רבי יעקב שאול: “אז לא עניתיו על זה כלל ועיקר, משום ‘לא תענה על ריב’ (שמות כג, ב), וגלוי וידוע לפניו יתברך שמו שכל מעשי וכוונתי לשם שמים, ולא כמו שכתב במכתב הנזכר לעיל לא מניה ולא מקצתיה, סהדי במרומים. ובהיות כי אני מתכונן לנסוע לארצות הברית לניו יורק לגור שם שנים אחדות, בתור רב לקהילת “מגן דוד” – עדת יהודי סוריה, לכן אין גם תכלית לענות על זה…”.

 

ובצדו הוסיף וכתב: “והשארתי מכתב זה, ולא קרעתיו ושרפתיו, כדי שאם פעם באחרית הימים יפול בידי מישהו, ממני יראו וכן יעשו שלא לענות על שום ויכוח של מריבות, על דרך שאמרו רבותינו ז”ל ‘אל תען כסיל כאיולתו’ (משלי כו, ד), ובודאי כי אחר אריכות ימים ושנים אני מוחל להנ”ל מחילה גמורה לחלוטין, וה’ יסלח לו, כי לא לעולם אריב…”.

 

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א: כשהגיע הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ”ל לגיל מאה ואחת, החליט מנהל ה’ביטוח לאומי’ לערוך אצלו ביקור. במהלך השיחה, ביקש האורח ממארחו הדגול שיגלה לו במה זכה לאריכות ימים שכזו?

 

השיב לו הרב וואזנר בזה הלשון: “אם הנך רוצה לדעת במה הארכתי ימים, תדע לך שמעולם לא התערבתי במחלוקת שאינה שייכת לי”.

 

והוסיף הגר”י לספר: פעם השתתפתי בחתונה עם הגר”ש וואזנר. והנה מאחת הפינות באולם נשמעו רעשים. הוא שאל אותי לסיבת הרעשים, והשבתי שמתווכחים אודות מחלוקת מסוימת. “אם כן” אמר לי, “אני עוזב את המקום מיד!”. וכך עשה.

 

עוד מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויירבך זצ”ל, שעמדו כמה אנשים והרימו עליו צעקות בקשר לדבר הלכה שפרסם, והרב החריש ולא הגיב. לאחר מכן, שאל אותו אחד ממקורביו מהיכן הוא סיגל את הכוחות להחריש ולשתוק.

 

הוא ענה, שבהיותו ילד קטן, הגיע לשכונתם, שכונת ‘שערי חסד’, רבי אהרן כהן זצ”ל, חתנו של החפץ חיים. כולם שמחו שמחה גדולה שצדיק כזה הגיע להתגורר בשכונה. לאחר כמה חודשים, נעלם הרב. לאחר בדיקה התברר, שהוא עבר דירה ליפו.

 

נסעו אליו ליפו ושאלוהו מדוע עזב. ענה להם, שכשרצה לעלות לארץ ישראל, שאל את חמיו באיזו עיר הוא ממליץ לו להתגורר. ענה לו החפץ חיים, לא חשוב היכן תתגורר, רק תבטיח לי ב’תקיעת כף’ שממקום של מחלוקת אתה בורח במהירות!

 

“לאחרונה ראיתי”, סיים הרב, “שהתעורר בבית הכנסת מחלוקת בעניין הגבאות, והתעוררה אצלי חרדה כיצד אגור כאן, אחר שהבטחתי לחמי בתקיעת כף שאברח ממקום מחלוקת, לכן נאלצתי לעזוב את המקום באופן מיידי”.

 

“עכשיו מבין אתה מהיכן סיגלתי כוחות לשתוק” אמר הרב אויירבך למקורבו.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
275

מאמרים חדשים

עיון או בקיאות

 "ללמוד סוגיות בעיון ולהעמיק במפרשים - לצלול בים התלמוד , או שאולי עדיף ללמוד בקיאות''.1 לקריאה
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew