Menu

חזק ויאמץ לבך

 

העולם עומד בזכותך!

אדם שזוכה ללמוד תורה, צריך לדעת להעריך את עצמו, מי שמרגיש “ונהי בעיננו כחגבים”, לא יתפלא שככה האנשים מסתכלים עליו: “וכן היינו בעיניהם”. לכן צריך להרגיש גאוה וכבוד על שזכה ללמוד תורה. לכן גם מקובל שהולכים עם חליפה וכובע, שאלו הם מלבושי כבוד. “ויגבה לבו בדרכי ה'” (דה”ב, י”ז, ו'), תדע, אני זכיתי להיות “בן תורה”, וכך תמיד תזכור שבכל רגע שאתה יכול ללמוד, אתה מקיים בזה את העולם. “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” (ירמיה ל”ג, כ”ה). אם העולם עודנו קיים, זה רק בזכותכם! בזכות לימוד התורה שאתם לומדים!
'+'

על מה התאונן ר' חויתה?

ידוע הסיפור על מוה”ר הגאון המפורסם אבי הישיבה, רבי רחמים חי חויתה הכהן זצוק”ל, שכל חייו היו יסורים ומכאובים, ויום אחד ראוהו תלמידיו בוכה, שאלוהו: רבנו, מה קרה? אמר להם: איני יודע מתי אעזוב את העולם, ועוד לא הספקתי ללמוד מסכת “עבודה זרה” כסדר, ואני יודע שמסכת שאדם לא למד בחייו, לא יזכה להכנס בעוה”ב לשיעור שהקב”ה מוסר באותה מסכת, ועל דא קא בכינא. בני! שימו לב מי הוא הבוכה! הוא מוה”ר רבי חויתה אשר זכה להעמיד עשרות תלמידים מצוקי ארץ אשר רבים מהם היו גדולי הדור ושימשו ברבנות, על מה הוא בוכה, הרי כל חייו היו יסורים ומכאובים…
ומזה נלמד ק”ו לעצמינו כמה אנו צריכים להשתדל ולעמול בזה. ובאמת לאחר שיצא ספרו “פרחי כהונה” אנו רואים חידושים גם על מסכת עבודה זרה, כי מי שרוצה באמת להספיק וללמוד, מן השמים מסייעים בידו.
'+'

מי שמוסר נפשו – חביב אצל הקב”ה

דבר שנעשה במסירות נפש, בלי חשבונות, רק מתוך אהבת ה' – חביב בעיני הקב”ה הרבה מאוד. אמא שעובדת כל היום שמונה שעות עבודה, מגיעה הביתה, צריכה לבשל לבעלה ולילדים, צריכה לעשות כביסה, צריכה לעשות הרבה דברים. בשעה אחת עשרה בלילה עייפה ונופלת על המיטה, ופתאום בשעה שתים בלילה היא שומעת את התינוק שלה בוכה, מיד היא קמה והולכת לטפל בו, מאכילה אותו, מרגיעה אותו. ואם הוא לא מרגיש טוב, מה היא לא עושה לו עד שיירגע?! מאיפה מגיעים הכוחות האלה? אהבה! הקב”ה נטע בלב האם אהבה לבנה, ולכן היא מוכנה להתמסר אליו בכל.
מסירות ואהבה הולכים ביחד. אותו הדבר מי שאוהב את ה' ומתמסר לתורה, הקב”ה גם אוהב אותו ונותן לו מעל ומעבר.
רבי שמעון בר יוחאי התמסר בשביל התורה, רק בשביל התורה, ולמרות שהוא הרגיש שהשהייה שלו בתוך המערה זה 'גיהנם', וכפי שהוא עצמו אומר (אחר שיצא ונכנס פעם שניה למערה), “משפט רשעים בגיהנם – י”ב חודש”, לא היה לו שם נעים, הוא הרגיש מר, אבל מה לא עושים בשביל התורה?! אם נגזר על האדם להיות במקום לא טוב ח”ו, כמה הוא ילמד ביום, גם אם הוא יקח אתו ספר, אולי ילמד בו רק איזה שעה ביום. יגיד, אין לי ראש, אני לא יכול ללמוד, אני בצער, אני לא יכול להבין כלום, זו תשובה שכולנו חלילה היינו אומרים אותה, יש לי בעיות אני לא מסוגל לקחת גמרא. ורשב”י, למרות שהוא מרגיש שהשהיה שלו במערה זה גיהנם, הארוחה שלו – חרובים, בוקר צהרים ערב, עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ורק תכפילו שלוש עשרה שנה כפול שלוש מאות ששים וחמש יום תגיעו לכחמשת אלפים יום שאכל 'ארוחת חרובים', איך אפשר עוד להכניס את החרוב הזה לפה?… ואנחנו שואלים יותר איך אפשר בכלל לשבת וללמוד שם? ולא רק ללמוד, אלא לחבר את ספר הזוהר שכל כלו קדש קדשים?!
'+'

“אני 'בלי נדר' הולך לחנות”…

העיקר הוא ללמוד תורה. כאשר אבא זצ”ל היה מוכר זהב, הממשלה היתה נותנת לו 20 קילו זהב, עבודה של יומיים, וכל החודש פנוי, והיה יושב ולומד, יושב ומלמד. יום אחד אבא אמר היום הודיעו לי שהזהב הגיע, אז בלי נדר אני אחר הצהריים הולך לשוק הצורפים למכור זהב. אמרתי לו: אבא 'בלי נדר' אומרים על מצוה, אתה הולך לעשות כסף, לא אומרים על כסף 'בלי נדר'. יש אנשים שעל כל דבר אומרים 'בל”נ' וזו שטות, אבל על מצוה אומרים בל”נ, אבא ענה לי: “וכי המטרה שלי בשביל לעשות כסף?!” יש עוד שניים במדינה שהממשלה נתנה גם להם רשיון כדי למכור זהב, ומה הם עושים? הם עובדים יומיים בזהב, ושאר החודש עוד 20 יום פלוס עובדים בעבודות אחרות. וגם אני הייתי יכול לעשות עוד עבודות אחרות אבל לא! באנו לעולם לעסוק בתורה! אמנם צריכים לחיות, אם העבודה של יומיים מספיקה לי כדי לחיות, עד כאן. “ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב” לא מרגישים שחסר להם, ברוך ה' “איזהו עשיר השמח בחלקו”.
'+'

סוד ההצלחה בתורה – בואו חשבון!

לפעמים קורה ששני בחורים למדו יחד, באותו ספסל, אצל אותו רב, באותה ישיבה, זה יצא ממנו איש מוצלח, תלמיד חכם חשוב, וזה יצא עם הארץ. איך נוצר הפער?
הבחור שיצא טוב, היה עושה חשבון: באתי לישיבה בשביל ללמוד, עבר שבוע מה הספקתי בשבוע הזה? למדתי כך וכך עיון, למדתי כך וכך בשעות הַסֶּדֶר, למדתי כך וכך הלכות, למדתי כך וכך בקיאות, תיקון סופרים, מוסר ויראת ה'. שבוע הבא, בודק שוב – איפה אני עומד? בשבוע השלישי, איפה אני עומד? כל יום וכל חודש, בודק ומחשב איפה הוא עומד, ולכן אדם כזה שמקיים 'בואו חשבון', יזכה ל'תבנה ותכונן', הוא צומח וגודל, וכשהוא מסיים תקופה של 'זמן', לפני פסח או סוכות, הוא שמח ומאושר, רואה את עצמו שיש לו מזוודה מלאה.
לעומת זאת, השני שלא עושה חישוב, לא מכין מאזן, יום נכנס יום יצא, יום למדתי יום לא למדתי, היום הייתי עייף, היום לא קראתי. היום והיום… יש אלף סיבות. פעם הראשון לציון הרב שלמה עמאר שליט”א, דרש כאן ואמר, שאפשר לכתוב “ספר סיבות” למה היום לא למדתי. סיבות וסיבי-סיבות וסיבי-סיבי-סיבות, אפשר לעשות ספר, אבל השורה התחתונה לא למדת, שורה תחתונה: אתה עם הארץ. כן, אתה צודק, הסיבה הזאת צודקת, והסיבה הזאת צודקת, אבל בסופו של דבר אתה עם הארץ! העברת שנה בישיבה סתם. כך נראה מי שלא עושה 'בואו חשבון'.
“בואו חשבון” – זו נקודה מאד מאד מרכזית, וכך צריך כל אחד ואחד לנהוג, הן בחיים הרוחניים והן בחיים הפרטיים.
'+'

בשלש שעות האלה, לא מדברים!

התורה שוברת את היצה”ר, התורה היא נותנת לנו את הכלים להתקדש, להִטהר, ולהגיע לדרגות גדולות.
אדם צריך לעשות לעצמו גדר, אם אדם הוא לא ירצה להתקרב, כל ה”שיחות מוסר” לא יעזרו לו. אדם צריך להתקרב להקב”ה, לקבל עליו תענית דיבור מהתחלת הסדר עד סוף הסדר, שעתיים לא לדבר דברים בטלים, יהיה מה שיהיה. בא מישהו מספר, לא משיב לו, אני בתענית דיבור. ואז האיכות של הלימוד תהיה אחרת, איכות של הקדושה תהיה אחרת, איכות בית המדרש תהיה אחרת.
כל אחד ואחד ישפיע על החבר שלו, תחזק אותי בזה, אני אחזק אותך בזה, יעשו חברותא שלא מדברים דברים בטלים בשעת הסדר.
'+'

הרב אמר, ואין להרהר אחריו

בזמנו בג'רבא, באו אנשי הג'וינט האמריקאי ורצו לעשות מגרש כדורגל, וסיכמו עם מי שסיכמו, וקנו מגרש והכשירו אותו. ברגע האחרון שמע מורנו הרב רבי רחמים חויתה כהן זצ”ל, שיום ראשון עומדים לפתוח את המגרש הזה לכדורגל. לא התכונו לקחת משעות הלימוד תורה, מסיימים בשבע שבע וחצי, כן בשבע שבע וחצי כדי לא לפגוע בשעות הלימוד, אבל למה שלא יהיו לנו איזה בחורים נחמדים כאלה עם שרירים, אולי מחר יגיע אחד מהם וירויח את “הגביע העולמי”…
ר' חויתה שמע את זה, תכף ומיד אמר למזכיר שלו לכתוב הודעה. לא היתה מכונת צילום, לא היתה מדפסת, לא היה מחשב, היה צריך לכתוב את ההודעה בארבעה עשר עותקים. כתב וחזר וכתב וחזר, ביום שבת זו תהיה דרשה מראש אב בית דין ר' חויתה כהן זצ”ל, בשעה פלונית בביהכ”נ הגדול. רגילים כל שבת שלפני ראש חודש עושים שם דרשה, אבל זו שבת שלא מן המניין. אנשים לא הבינו מה קרה, על מה הרב רוצה לדבר, לא יודעים. סקרנות… כל אחד ואחד חושב וחושב, יום שבת בשעה ארבע, כבר משלש וחצי הכל תפוס, אנשים על הרצפה, אנשים נתלים בחלונות, על מה הרב רוצה לדבר?
נכנס הרב והתחיל לדבר, שמעתי שהכשירו מגרש בשביל כדורגל, והתחיל והסביר למה זה לא טוב. הדברים מודפסים בספר שלו של הדרשות, אתם יכולים לקרוא. הציבור שמע – הרב לא רוצה! נקודה! גם אם הרב לא אמר לנו את הטעם, וטעם זה לא מספק אותנו, עצם הדבר שהרב אומר שהדבר הזה לא טוב בעיניו, עיניו של הרב הם גדולות, הוא יודע מה טוב ומה לא טוב.
והנה באו המארגנים בשעה ארבע, מסתמא יש איזה בחורים שהם יברחו מהסדר של הלימוד, ויגיעו כבר מוקדם “זריזין מקדימין למצוות”. אף אחד לא הגיע, חמש, אף אחד לא הגיע, חמש וחצי, אף אחד לא הגיע, שש, שש וחצי, אמרו כנראה הרבנים שמעו ע”ז ולכן הם פקחו עיניים גדולות על התלמידים, כדי שאף אחד לא יצא לפני הזמן. שעה שבע, דמיינו להם, שבשבע וחמישה המגרש יהיה מפוצץ באנשים, גם בשבע וחצי אף אחד לא בא. ראו בחורים בדרך הביתה, נו מהר תכנסו, לא! לא! מרימים בכתפים, לא! שאלו: מה יש? מה קרה לכם? אמרו הבחורים: לא אנחנו לא באים! עוד בחור בדרך, אנחנו לא באים, עוד בחור בדרך, אנחנו לא באים. חיכו חיכו חיכו, כולם לא באים, ארזו את החפצים והלכו. חקרו ושאלו מה קרה? הרב ביום שבת אמר לא לבוא, הרב שעיניו צופות לעתיד, ראה את ההרס שיש בדבר הזה לישיבות.
גם היום הישיבות הטובות, אין בחורים שהולכים לכדורגל, למגרשים, אם הרב אמר לא, אם אנחנו שייכים לרב הזה, אז אנחנו מקבלים, גם אם הדברים לא מובנים לנו.

'+'

התורה היא מעל הכל!

משה רבנו רצה להראות ולהחדיר בעם ישראל את המעמד של התורה כמה התורה חשובה. ולכן במצות 'הקהל' כולם באים ונדחקים. בצד אחד כולם גברים, בצד השני כולם נשים. מה הם רוצים? מה יש כאן? מחלקים פה דולרים? לא! באים לשמוע תורה. וכך הילד מתחנך שהתורה הזאת היא מעל הכל. בתוך הקבוצה של הגברים כאן יש את כל סוגי האנשים, מיליונרים, עשירים, עניים, מכל השכבות, מה כולם באו? מה כולם רוצים? רוצים לשמוע תורה! ואז הילד מבין, התורה היא מעל הכל!
אנחנו כשהיינו ילדים, לא גדלנו בג'רבא שהיא עיר של תורה, גדלנו בתונס. ואני זוכר שבאותו זמן ערך התורה שם היה מאוד חלש. ב”ה היום התורה חוזרת, אותם המשפחות שהיו אז בתונס והיום הם גרים בפאריז, באמת חוזרים לעסוק בתורה, בן פורת יוסף.
לפני כמה זמן, הייתי באיזה בר מצוה של מישהו תוניסאי שהיום גר בפאריז, והיה בר מצוה לנכד שלו, והנה אני רואה שבא הנכד הזה ועושה סיום מסכת תענית. לא האמנתי למראה עיני. אני זוכר מה הם היו לפני דור. כשנתנו לי לדבר שם, אמרתי, 'כמה גדולים דברי חז”ל שאמרו, “התורה מחזרת אחר אכסניא שלה”. בתונס היו גדולי תורה, אבל היתה נפילה ושקיעה גדולה, והנה שוב אנחנו רואים איך ב”ה התורה חזרה היום, וכ”כ מרגש לראות איך ילד בפאריז עושה סיום על מסכת תענית בבר מצוה שלו'.
אבל באותם ימים, כשהיינו ילדים וגדלנו בתונס, לא הרבה עסקו בתורה, אך אבא ידע את ערך התורה והיה עומד אתנו חזק על לימוד התורה. אנחנו היינו יודעים שהחברים שלנו כולם אחרי שיוצאים מהישיבה ומסתובבים בימים ובנהרות (עוד לא נולדה אז ישיבת “כסא רחמים”), שלשה חודשים נמשכה החופשה שלהם, לא כמו כאן בישראל שזה חודשיים, ועוד צועקים פה על החודשיים. אבל זה לא היה כמו 'בין הזמנים' – חופשה לגמרי כל היום, אלא למדו בבוקר כמה שעות, ומהשעה שתים עשרה בצהרים היינו רואים את החברים שלנו יוצאים ומסתובבים בכל המדינה. ואנחנו שלושת האחים, היינו יושבים עם אבא בבית, כל אחד שם לצדו בשולחן את ערימת הספרים שלו. ואנחנו יושבים ולומדים כשאנחנו יודעים שאין עוד בית בכל העיר שיושבים בשעה הזאת ולומדים בו תורה. אין בית מדרש אחד פתוח בכל העיר שיש שם מישהו שלומד תורה. ואבא כל הזמן היה חוזר ומעורר אותנו: תורה תורה.
'+'

רק בן ת”ח – אנחנו לוקחים לעוה”ב!

מי החדיר לאבא את ההשקפה החזקה שלו על ערך התורה – האמא שלו. כפי שאבא היה מספר לנו על האמא שלו מרת רחל ע”ה.
בתחילה הם היו גרים בג'רבא, אבל היה שם קושי של פרנסה, לכן כשאבא היה בגיל שנתיים, החליט הסבא רבי רפאל לעבור לגור בכפר קטן על יד תונס. לסבא היתה שם חנות של בדים שהצליח בה מאוד, היתה להם שם וילה, היה להם גם חשמל, כשבאותם הזמנים למי היה חשמל? אני מדבר לפני כתשעים שנה, לאיזה בית היה ברז שמוציא מים, כולם היו ממלאים מים בדליים. אבל ב”ה היתה לסבא הצלחה.
סבא התנגד שאבא ילך ללמוד בבית ספר הצרפתי, ולכן הוא ביקש מהרב שם בכפר, למרות שהוא לא היה יודע הרבה גמרא, שילמד את הבן לו קצת גמרא ממה שהוא יודע. ובערב, כשסבא ר' רפאל היה מגיע הביתה מהחנות, היה יושב ולומד גמרא עם אבא, כל יום במשך שלוש שעות.
יום אחד סבא הגיע, והוא רואה את אשתו, הסבתא רחל ע”ה, בוכה. שאל אותה 'מה יש לך, כואב לך משהו, את לא מרגישה טוב, אולי צריך לקרוא לרופא'? אמרה לו, 'לא, ב”ה אני מרגישה טוב'. שאל אותה, 'אם כן למה את בוכה'? אמרה לו: 'הבן שלי לא לומד'. אמר לה, 'מה אני אעשה, את רואה, אני מגיע מהחנות, עוזב את הכל לא הולך לנוח אלא אני יושב ולומד אתו שלוש שעות'. היא ענתה לו: 'מהלימוד הזה שאתה מלמד את הבן שלך לא יצא ממנו תלמיד חכם, כי עיקר הלימוד ביום, והיום שלו הולך לאיבוד כי הרב שלו לא יודע הרבה מה ללמוד איתו'. אמר לה, 'מה אפשר לעשות'? אמרה לו, 'בא נחזור לג'רבא'. אמר לה, 'לג'רבא?! את הרי יודעת מה זה ג'רבא, היינו שם והתחתנו שם, אבל לא היה לנו שם פרנסה. אבל כאן, ב”ה כי גבר עלינו חסדו, כל ערב (כך אבא היה מספר) הסבא היה חוזר הביתה עם מטפחת מלאה זהובים מטבעות זהב, מהפדיון שעשה באותו היום. אמר לה, 'אם נחזור לג'רבא, ממה נתפרנס? ממה נחיה'? אמרה לו, 'אתה צודק, אבל לעולם הבא אנחנו לא יכולים לקחת אתנו את הזהובים, אך אם נזכה בבן תלמיד חכם, את זה אנחנו לוקחים אתנו. את הזהובים אנחנו משאירים פה'.
כח ההשפעה של האשה גדול מאוד, ואכן דבריה השפיעו על סבא, הוא מכר את החנות מכר את הבית, וצרר בידו צרור גדול של כסף ונסע חזרה לג'רבא.
הם הגיעו לג'רבא, ואח של סבא – רבי מנחם מאזוז, עשה להם קבלת פנים. אבא היה אז בגיל שתים עשרה, וכשראה ר' מנחם, הדוד שלו שבעתיד גם היה חמיו – הסבים שלי מהאבא ומהאמא, רבי רפאל ורבי מנחם, אחים – כשראה ר' מנחם את אבא שלנו מגיע, הלך והביא לו שיראה מחברת חידושים של הבן שלו הגאון האדיר רבי שלמה מאזוז זצ”ל. אבא דפדף ודפדף, וראה שהכל כתוב בשורות מלאות צפופות, הוא שאל את דוד שלו 'מה זה'? אמר לו, 'מעיינים בגמרא טוב, מחפשים חידושים על הגמרא, קושיות תירוצים וכו', ואחרי שממלאים הרבה, מדפיסים ספר'. ואז הקניט את אבא ואמר לו: 'לך, לך לתונס שלך, לך תשחק בכדור. פה בג'רבא לומדים תורה, אין כדור. אם אתה רוצה לשחק לך לתונס'. אבא היה פגוע, אמר לעצמו, 'זאת קבלת הפנים שעושה לי הדוד שלי'? אבא מספר לנו, 'שתקתי שתי דקות והייתי חושב הרבה, עברו שתי דקות בדממה כשאני יושב וחושב, ואז נתתי דפיקה על השולחן, 'דוד, עוד חודשיים אני אכתוב יותר טוב ממנו'! הדוד שמח קם ונתן לו נשיקה. אמר לו, 'לך  חמודי ותצליח'. וכך עוד באותו לילה כשעוד היו עייפים מהדרך הארוכה, נסעו יומיים, שש מאות קילומטר, לא במטוס, וזה גם לא הכבישים של ישראל. מיד בא ואמר לסבא ר' רפאל: 'אבא בא תלמד איתי, עכשיו תלמד איתי!' ולמחרת בבוקר, סבא לקח אותו לרב שלו עצמו, הרב שלימד אותו בעצמו, ואבא הלך וגדל עד שהיה לאחד מגדולי הדור.
אבל מאידך גיסא – השטן ניסה להפריע. כל עסק שסבא נתן את ידו שם בג'רבא, הפסיד. עד שבתוך כמה חודשים כל הערימה של הזהובים שהביא מתונס, נגמרה, והם הגיעו למצב שלא היה כסף לקנות לחם. תארו לכם, לא מדובר על עוגות לא מדובר על ירקות, מדובר על לחם יבש בלי כלום. לא היה לו כסף לזה. אדם אחר מה יגיד, 'רבונו של עולם עשיתי את הכל בשבילך כדי שהבן שלי ילמד תורה, לא זכיתי, אין לי ברירה, צריך לחזור לתונס'.
אבל מה עושים זוג צדיקים? החליטו ביניהם הסבא והסבתא, שסבא יחזור לתונס לעבוד, לא בתור גביר עשיר אלא בתור פועל, כי כבר אין כסף לפתוח חנות, והאמא והבן ישארו בג'רבא – לא היה שם פנימיה שאפשר היה לשלוח אותו – כדי שהבן יוכל ללמוד תורה.
לא היה לסבא הרבה כסף כדי לבוא ולבקר הרבה, אבל פעם בחודש-חודשיים היה שולח להם כסף בשביל פרנסתם בצמצום, והוא עצמו היה חי בדוחק וצמצום יותר מהם. פעם בששה חודשים היה חוזר הביתה לראות את אשתו הצעירה והבן שלו היחיד. מסירות נפש למען התורה!
וכך היה לא שנה או שנתיים, אלא במשך כשמונה שנים. איך החזיק מעמד? בוודאי בזכות העידוד של האשה. אני עוד זוכר טוב בהלוויה של הסבתא רחל ע”ה, איך שאבא אמר לתלמידים של הישיבה את הלשון שרבי עקיבא אמר לתלמידיו: “שלי ושלכם – שלה”. כל הזכות שלי זה בזכות האמא שלי.
ואחרי הסיפור הזה, אני כבר לא מתפלא על אבא, אפילו ששם בתונס היכן שגרנו בילדות, כולם שלחו את הילדים שלהם שילמדו צרפתית, אחד חכם ואחד תם, כל אחד חושב על איזה 'תואר' שהבן שלו יקבל, אבל אבא היה היחיד שחשב ודאג איך שהילדים שלו יהיו תלמידי חכמים. הוא ינק את זה מהאמא שלו, מהמסירות נפש הזאת שהוא ראה אצלה לתורה. דברים של גיל קטן לא שוכחים, זה נשאר ונחרט בלבו לעד ולעולמי עולמים.
'+'

מי שמשקיע ומוסר את עצמו על התורה – זוכה!

אדם צוחק, אומר, איזה כיף, היום לא למדתי, הצלחתי להתחכם על הרב, הרב לא תפס אותי, הרב לא קרא לי ולא אמר לי כלום. אני חכם… וחברי, מסכן, כל הזמן יושב ולומד, מפחד מהרב, אבל בסוף, צוחק – מי שצוחק אחרון. מי שהשקיע את עצמו ומסר נפשו על התורה – זוכה, ומי שבורח ומתחמק ומתחכם – בסוף הוא מפסיד.
היה לנו כאן בישיבה בחור טוב מאוד, שהדוד שלו היה לומד אצלי ב”כסא רחמים” בתונס לפני יותר מארבעים שנה, ואני זוכר שהיה ממש ילד קשה כברזל. והנה לכל אחד יש איזה רגע של אמת, יום אחד היינו בישיבה והוא בא אלי בוכה, חשבתי אולי לא מרגיש טוב, ולכן הוא בוכה. שאלתי אותו מה יש לך? מה כואב לך? למה אתה בוכה? אמר לי, הרב, למה כולם מפחדים ממך ואני לא? אני צחקתי, אמרתי לו אשריך! כולם מפחדים ואתה לא מפחד, אשריך… אבל הוא ממשיך ואומר לי, כולם שמפחדים – זכו, מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכך הם משתפרים, הולכים בדרך הישרה ויוצאים ת”ח, אבל אני היות שאני לא מרגיש מורא ופחד מהרב, אז אני לא מתאמץ ולא משקיע כלום, ואני ממשיך בחיים האלה…
לפני כחמש עשרה שנה, הוא בא לבקר כאן, אחרי עשרות שנים שלא ראיתי אותו. אמרתי לו, עכשיו אתה לא בחור בישיבה שלי, גבר בגוברין, תגיד לי האם הדרך שלך טובה? החיים שלך טובים? עשית מה שאתה רוצה ואף אחד לא הצליח לעצור אותך. וגם אבא זצ”ל שהיה 'פטיש החזק' לא הצליח לעצור אותך, תגיד לי עכשיו טוב לך בחיים? והוא ענה לי, בערבית: אני נשבע בחיי הרב, החיים שלי כמו זבל.
אמרתי בלבי, ידעתי שכך יהיה. הרי כך כתוב: “הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע” (משלי י”ג, כ'). זה מה שאמרנו עכשיו, צוחק – מי שצוחק אחרון.
לפני שבוע היה כאן, ר' מאיר דוידוב שלמד בישיבה, והוא סיפר לי, בכולל איפה שאני לומד, יש שם אברכים בני שלושים וחמש ויותר, לומדים הלכות שבת. וכשאני רואה שמתקשים במשהו אני פונה אליהם, זה לא הפירוש. אלא הטור מתכוון לסברא הזאת. שואלים אותי מי אמר לך? אני פותח להם, תראה בסימן הזה, במקור הזה. וכך הרבה אברכים נעזרים בו. פעם אחת באו ושאלו אותו, תגיד לנו אתה סה”כ בגיל עשרים, מתי הספקת ללמוד את כל זה? מאיפה אתה יודע? אנחנו כמעט ולא יודעים מזה כלום. אמרתי להם, אני למדתי את זה כבר בישיבה. ולכן אמר לי, תמסור לרבי אהרן, (ר”מ ביש”ג), תודה רבה על השיעורים, על כל מה שמילא אותנו בתורה בישיבה. מי שהשקיע – מרוויח

לעוד מאמרים של הרב צמח מאזוז
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב צמח מאזוז

50
266
5

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן