הפרשה לילדים | לֵב זָהָב – מַעֲשֶׂה נִפְלָא מִפָּרָשַׁת תְּרוּמָה

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בְּתוֹךְ מִדְבַּר סִינַי, צֶבַע הַחֹל נִצְנַץ מִתַּחַת לְקַרְנֵי הָאוֹר, וּבֵין הָאֹהֲלִים הַרַּבִּים שֶׁשִּׁמְשׁוּ כְּמִשְׁכָּן לְעַם יִשְׂרָאֵל, הָיָה יֶלֶד קָטָן, מָלֵא חִיּוּכִים וְהִתְרַגְּשׁוּת – יֹאשִׁיָּהוּ.

יוֹם מְיֻחָד הָיָה הַיּוֹם הַזֶּה – מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָבַר בְּכָל הַמַּחֲנוֹת, וּבִשֵּׂר לַכֹּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ – הַמִּשְׁכָּן!

בֵּית הַמִּשְׁכָּן – מָקוֹם קָדוֹשׁ וּמְפֹאָר, שֶׁבּוֹ תָּשׁוּב וְתִשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה – כְּאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּר בְּתוֹךְ עַם יִשְׂרָאֵל! מִי לֹא חָלַם לִרְאוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן נִבְנֶה לְעֵינָיו?

אֲבָל כְּדֵי לִבְנוֹת מִשְׁכָּן – צָרִיךְ חוֹמְרִים טוֹבִים וִיקָרִים, וּלְכָךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ קָרָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָבֹא וּלְהָבִיא תְּרוּמָה – מַתָּנָה מִלֵּב טוֹב.

“כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זָהָב, כֶּסֶף, תַּכְשִׁיטִים, תְּכֵלֶת וָאַרְגָּמָן, וְאַף חוֹמָרִים לַבִּנְיָן – יָבוֹא וְיִתֵּן מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ!”

בִּמְחַנֶה יְהוּדָה, בְּאֹהֶל קָטָן וּמָסוּדָר, יָשַׁב יֹאשִׁיָּהוּ, וְאָזְנָיו צָדוּ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הַנִּשְׂמַע בְּכָל הַמַּחֲנוֹת.

עֵינָיו בָּרְקוּ. לִבְנוֹת מִשְׁכָּן?! הַיְּלָדִים כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל זֶה. מַה יָּבוֹא לָתֵת? מַה יָּכוֹל יֶלֶד קָטָן כָּמוֹהוּ לָבִיא לְבִנְיַן גָּדוֹל כָּזֶה?

יֹאשִׁיָּהוּ רָץ בִּזְרוּז לְאַבָּא שֶׁלּוֹ, שֶׁיָּשַׁב עַל הַשֻּׁלְחָן וְתִּקֵּן כְּלֵי עֵץ.

“אַבָּא! אִם אֲנִי רוֹצֶה לָבֹא לְהָבִיא תְּרוּמָה, מַה אֶתֵּן? אֵין לִי לֹא זָהָב וְלֹא כֶּסֶף…”

אַבָּא חִיֵּךְ בַּחֹם, וְהֵרִים אֶת יָדָיו מִמְּלֶאכֶת הָעֵץ: “בְּנִי, לֹא חָשׁוּב מַה אַתָּה נוֹתֵן – חָשׁוּב בְּאֵיזֶה לֵב אַתָּה נוֹתֵן!”

לֵב… חָשַׁב יֹאשִׁיָּהוּ. אֲנִי לֹא יָכוֹל לָבִיא זָהָב, אֲבָל יֵשׁ לִי לֵב!

וּבְלִבּוֹ, בְּלִי שֶׁיְּדַע אַף אֶחָד, נִצְתָּה מַחְשָׁבָה מְיֻחֶדֶת.

יֹאשִׁיָּהוּ מֵהֵר לַפִּנָּה וּלְקַח פִּסַּת עֵץ טוֹב. בְּזֶהִירוּת גְּדוֹלָה, בִּשְׁקוּד וּבְאַהֲבָה, הֵחֵל לְגַלֵּף – לִגְלוֹף מַתָּנָה לְהַשֵּׁם: לֵב.

לֵב קָטָן, מְיֻחָד, מְלֵא אַהֲבָה וְכִסּוּפִים.

לֵב שֶׁמָּה הָיָה בּוֹ? אַהֲבַת הַשֵּׁם, הַכְּוָונָה הַטּוֹהָרָה – רַק מִלֵּב יֶלֶד קָטָן.

בַּיּוֹם בּוֹ עָלוּ כָּל הָעָם לָתֵת אֶת תְּרוּמָתָם,

גְּבָרִים חֲזָקִים הֵבִיאוּ זָהָב מְנֻצְנָץ, נָשִׁים הֵבִיאוּ תִּכְלֶת וְאַרְגָּמָן, עֲבָדִים הֵבִיאוּ מָה שֶׁיָּכוֹלוּ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ, חָזַק לִבּוֹ, וּבְיָד רֹעֶדֶת הִנִּיחַ אֶת לֵב-הָעֵץ בְּיָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

“מַה זֶּה, בְּנִי?” שָׁאַל מֹשֶׁה בְּקוֹלוֹ הָרָךְ.

“זֶה… לֵב שֶׁיָּשׁ בּוֹ אַהֲבָה,” עָנָה יֹאשִׁיָּהוּ.

מֹשֶׁה הֵרִים אֶת לֵב-הָעֵץ וְאָמַר: “הַלֵּב הַזֶּה, מְיֻחָד הוּא.”

וּמִיּוֹם זֶה לָמַד יֹאשִׁיָּהוּ – הַנָּתִינָה שֶׁמִּן הַלֵּב – הִיא הַנָּתִינָה הַיָּקָרָה בְּיוֹתֵר!