פרשה בדיוק | קריאת פרשת בשלח עם הארות לקריאה נכונה | הרב אמיר דאדוונד

התמקדות בכללים: המשך התמקדות בדגש קל ודגש חזק, ואותיות השימוש: “משה וכלב”

למדנו שבוע שעבר שדגש חזק יכול להגיע רק אחרי תנועה, אי אפשר לבטא דגש חזק אם אין תנועה לפניו, ואיזו תנועה? דוקא תנועה קטנה, מלבד מילים בודדות שבהם מגיע דגש חזק אחרי תנועה גדולה מוטעמת.

הסברנו גם את הסיבה: דגש חזק הוא בעצם הכפלה של האות, כאילו האות כתובה פעמיים ואני קורא אותן ביחד כמו אות אחת מעובה (ולכן זה נשמע מודגש כי האות כפולה), לדוגמה: “בשלח” קריאתה כמו “בשללח”, עכשיו נתבונן, מה הניקוד של הלמ”ד הראשונה (שהיא בעצם הדגש חזק)? שוא נח! אפ כן כמו ששוא נח חייב לבוא דוקא אחרי תנועה, אותו דבר הדגש חזק. וכמו שבדרך כלל התנועה לפני שוא נח צריכה להיות תנועה קטנה (כי היא צריכה להיצמד לתנועה כמו שהסברנו בעבר) אותו דבר דגש חזק מגיע בדרך כלל דוקא אחרי תנועה קטנה, וכמו שלעיתים בודדות מגיע שוא נח אחרי תנועה גדולה מוטעמת, כך גם לעיתים בודדות מגיע דגש חזק אחרי תנועה גדולה מוטעמת.

לעומת זאת, דגש קל הוא בדיוק להיפך, הוא אינו יכול להגיע אחרי תנועה. אז מתי כן? רק בראש מילה (תחילת המילה), או אחרי שוא נח (שגם זה כעין תחילת מילה), לדוגמא: תשכון”.

אותיות השימוש : “משה וכלב”

מה הכוונה “אותיות שימוש” את מי הן משמשות?

ההבדל המהותי בין אותיות מש”ה לבין אותיות וכל”ב הוא, שאותיות מש”ה מביאות אחריהן דגש, ולכן הם מנוקדות בתנועות קטנות מִ, שֶ, הַ. מה שאין כן אותיות וכל”ב, שהניקוד הרגיל שלהם הוא שְוא.

מה הסיבה שאותיות מש”ה מביאות אחריהן דגש חזק, מה חסר כאן?

מתי האות וי”ו מביאה גם היא דגש?

דקדוקים בפרשה:

“ויסֵּב אלהים“- הדגש ב’בטן’ של הסמ”ך בא להשלים אות שנחסרה (דגש הכפל), שהרי השרש הוא “סבב”, ואם כן היה צריך לומר “ויסבב”, אלא שהדגש בא במקום הבי”ת החסרה.

“עָלו בני ישראל” – יש לשים לב להגות את העי”ן בפה גדול (כדין תנועה גדולה), שאם יהגה את העין במהירות כמו חטף פתח, תשתנה המשמעות מלשון עבר (סיפור על מה שהיה) ללשון ציווי, כמו “עֲלו ורשו את הארץ”.

“וישובו ויחנו” – מה הכוונה “וישובו” לאחזה כיוון? והיכן חנו?

“ואמר פרעה לבני ישראל” – אין זה סיפור על מה שאמר פרעה, אלא כל זה הוא מדברי הקב”ה למשה רבינו, והוי”ו היא וי”ו ההיפוך מעבר לעתיד, כאילו כתוב “ואז פרעה יאמר על בני ישראל”.

“וידעו מצרים כי אני ה’ (אתנח). ויעשו כן” – בכל אתנח יש ‘לנוח’, כלומר לעצור ולנשום, ובפרט באתנח זה, כי עד האתנח אלו דברי ה’, ואילו אחרי האתנח זה ענין אחר, זה מה עשו עם ישראל.

“וַיֶּאְסֹר” – כיצד מבטאים את האל”ף שבמילה זו?

עליית שני – ביאור הדגשים הקלים והחזקים בעלייה זו.

“וישאו בני ישראל“, “ויצעקו בני ישראל“, “לפני בּעל צפון” – מדוע הבי”ת במילה “בני” רפויה? מפני שבאה אחרי אחת מאותיות “אהו”י” (“וישאו” “ויצעקו“), אם כן יש לשאול מדוע הבי”ת במילה “בעל” שגם היא באה אחרי אהו”י (“לפני“) היא דגושה?

מה עומד מאחרי הכלל: בגד כפת אחרי אהוי רפויות? מה העומק ומה הסיבה לכלל זה?

“מה זּאת עשית לּנו” – מדוע יש דגש חזק בזי”ן ובלמ”ד, האם חסרה כאן אות כלשהי או שזהו דגש תבניתי?

“עם זוּ קנית” – מה פירוש המילה “זוּ”? כיצד צריך החתן לומר לכלה: “הרי את מקודשת לי בטבעת זוּ” או “בטבעת זוֹ”?

“ה’ ימלוך לעולם ועד” – מדוע יש פסק בין ה’ ל”ימלוך”? מה יש ללמוד מכאן לתפילה בכל בוקר?

“ויבואו בני ישראל” (פסוק טז) “ויבואו בני ישראל” (פסוק כב) – הראשון הוא ציווי לעם ישראל, ולכן הוי”ו בשוא, ואילו השני הוא לשון עבר, ולכן הוי”ו בפתח והיו”ד בדגש (כדין וי”ו ההיפוך מעתיד לעבר).

“ויסע” – הדגש ב’בטן’ של הסמ”ך בא להשלים את הנו”ן שחסרה.

“ברוח קדים עזה” – הדגש שבזי”ן בא להשלים את הזי”ן שחסירה כי המילה המקורית היתה צריכה להיות “עֲזוּזָה” בשתי זי”ן, כמו “ועזוז נוראותיך יאמרו”.

00:00:00 – הקדמה 00:09:09- עליית ראשון 00:29:54- עליית שני 00:42:41- עליית שלישי 00:52:31- עליית רביעי 00:47:45- עליית חמישי 01:08:10- עליית ששי 01:15:14- עליית שביעי