אם מותר לנקות ולשפשף בגדים, מוצץ ופיטמת בקבוק תינוק, מפת ניילון, בגדים ונעליים, בשבת | סימן שב ס”ט

מלאכת מלבן

אסור מן התורה לכבס בגדים בשבת, ואיסור זה שייך בכל סוגי הבדים, בין בגדי צמר ובין בגדי פשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן.

ליבון מקרי בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי”ז.

ומה שנוהגים שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בשמש, וזורק עליו מים כדי שתתלבן, גם זה הוא בכלל מלבן.

שיעורו – חוט שהוא ארוך ד’ טפחים.

המכבס בגדים, הוי תולדת מלבן, וחייב.

וכן הסוחטן, שהסחיטה ג”כ מצרכי כיבוס היא.

כיבוס בעור, כגון נעליים ומעילים, וחומרים סינטטיים כגון ניילון ופלסטיק

כיבוס שייך גם בעורות הרכים, וי”א אף בקשים. אך יש חילוק בין עורות לבגד, שבעורות לא מקרי כבוס עד שיהיה כיבוס גמור, ובבגדים קיי”ל דשרייתן במים זו היא כיבוסן, וחייב משום מכבס. ל”ש בבגדים לבנים ולא שנא צבועים.

כשיש על עור לכלוך, כגון על הנעליים, מותר לתת עליו מים עד שיכלה הלכלוך (וזה נקרא שכשוך).

מותר לשרות עור במים בשבת, על מנת להסיר הלכלוך.

אך אסור מן התורה לשפשף צדדי העור זה על זה (כדרך המכבסים), כי כיבוס שייך אף בעורות.

סתם כיבוס בעור כגון בנעל – משנ”ב: מהש”ע משמע שאין איסור אפילו מדרבנן, אך להרבה פוסקים אסור, ולכל הדעות מותר לשכשך.

נעליים העשויות מבד – דינם כבגד שאסורים בכיבוס ובשכשוך.

נעליים העשויות מפלסטיק[1] – מותר לכבסם ולשפשפם.

מוצץ תינוק, פיטמת בקבוק תינוק, מפת ניילון – יש אוסרים לשפשפם, ויש מתירים אף בשפשוף, כי לא שייך כיבוס כלל[2].

בכלי עץ לכו”ע אין בו שום חשש כיבוס

כיבוס בגד

בגד שיש עליו לכלוך (אפילו רוק בעלמא), אסור אפילו לשכשכו (כלומר אסור לתת עליו אפילו מעט מים), כי זהו כבוסו. אלא מקנחו בסמרטוט בקל, ולא בדוחק פן יסחוט.

שריית בגד במים

בגמרא אמרו ששריית הבגד זהו כיבוסו.

ונחלקו הראשונים אם יש איסור גם בבגד נקי, י”א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך. אבל אם אין שם לכלוך, ואפילו הושחר מחמת לבישה, לא מקרי כבוס ע”י שרייה לבד, אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן. ומ”מ אסור לשרותן מדרבנן גזירה שמא יבוא לסחיטה.

וי”א שאפילו אין עליהם לכלוך כלל, אמרינן ששרייתן היא כיבוסן.

נחלקו הראשונים אם מותר לשרות במים בגד נקי, שהרי אמרו בגמרא (זבחים צד:) שריית הבגד זהו כיבוסו, אם גם בבגד נקי נאסר. ובדעת מרן השלחן ערוך יש סתירה בכמה מקומות, וכאן (סעיף ט’) כתב לאסור בבגד שיש עליו “לכלוך”, ומשמע שבבגד נקי מותר. ונחלקו האחרונים היאך הכריע למעשה.

ובביאור הלכה (ד”ה שיש) ועוד אחרונים ובמנוחת אהבה נקטו שמרן מחמיר.

ומגן אברהם ועוד אחרונים נקטו שמרן מיקל.

בגד נקי שיצא מהכביסה, או חדש שנקנה מהחנות, נחלקו האחרונים אם אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו. ולהלכה יש להקל מס”ס, שמא כהסוברים שבכל בגד נקי יש להקל, ושמא עכ”פ בבגד נקי מהכביסה או חדש. (והארכתי בזה בספרי הקטן פסקי הלכות חלק א’).

נתינת מים על בגד בדרך לכלוך

אך כ”ז דוקא אם הוא דרך כבוס, אבל אם הוא דרך לכלוך, כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה, ואפילו אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו, וע”י קינוחו הוטפח המפה, אפ”ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו, כי דרך לכלוך הוא.

ויש מחמירים עוד שאם היו המים מרובין, אפילו כשהוא דרך לכלוך, אמרינן שרייתו היא כיבוסו. וע”כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים ואז מותר.

לתת מעט מים על בגד נקי

כתב הרמ”א: ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ומ”מ אסור לתת הרבה מים על הבגד, מחשש שמא יסחוט.

הרמ”א סובר ששריה אינה כיבוס רק כשיש על הבגד לכלוך.

אם מכוין בנתינת המים לכבסו, אפילו במים מועטין אסור.

בגד שאין מקפידים שיהיה רטוב, כגון סמרטוט, מותר להניחו הרבה זמן במים, ואין גוזרים שמא יסחוט (כמבואר בסימן שא סמ”ו).

ויש אוסרים לשרות הבגד אף במעט מים, כי סוברים שאף בבגד שאין עליו לכלוך אומרים ששרייתו זהו כיבוסו, ולכן אפילו במים מועטים אסור משום כיבוס.

משנה ברורה כתב שיש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה.

ומ”מ אם נתינת מים על הבגד הוא דרך לכלוך, מותר.

כניסה לבריכה בשבת: יש אומרים שכניסה עם בגד ים לבריכת שחייה, נחשב דרך לכלוך, כי המים שבבריכה אינם נקיים כ”כ. ועכ”פ יש להזהר בזה מצד סחיטה, ולכן מעיקר הדין אין להקל אלא בבגד שאין בו בד כלל רק ניילון. או כשנמצא לבדו בבריכה ללא בגדים. ולמעשה יש להמנע מלהכנס לבריכה בשבת.

[1] ואם התפירות נראות מאד, הסתפק בפקודת אלעזר [סעיף ט’] אם דינו כבגד, כיון שנשרים ונרחצים חוטי התפירה.

[2] עי’ שש”כ פי”ב סמ”ה וסמ”ו ופט”ו ס”ז, מנוחת אהבה ח”ב פי”ב ס”ח וחזו”ע שבת ח”ו עמ’ צו.