קורס נבכי לשון הקודש – הוכחות למבטא האותיות

קורס נבכי לשון הקודש – סדרת שיעורים להעמקה בכללי הדקדוק מתוך התנ”ך עם הרב חנוך כהן שליט”א, חבר מכון הרב מצליח שידיו רב לו בחכמת הדקדוק.

נושאי השיעור:

הוכחות למבטא האותיות א’. אות א’ וב’.

• שיעורים אלו על מבטא האותיות מבוססים בעיקר על ספר שפת אמת של הרה”ג ר’ בנציון הכהן זצ”ל. בפתיחה לספרו (עמ’ א’ ואילך) הביא דברי ספר היצירה ופירוש הרס”ג עליו ודברי דונש בן לברט, שכתבו שיש כ”ב אותיות ויש להם כ”ב מבאים ועוד ז’ כפולות, וביאר שהז’ כפולות הם בג”ד כפר”ת. [לגבי הר’ כבר הערנו בעבר שאין לנו היום את מבטא הר’ הרפויה]. וממילא דחויה השיטה שהיום מקובלת לקרוא את שתי אותיות באותו מבטא, כמו ק’ וכ’, ח’ וכ’ רפויה, ו’ וב’ רפויה, ט’ ות’, ועוד. וזה מלבד ההגיון הפשוט שבדבר שלא מסתבר שתהיינה ב’ אותיות על מבטא אחד, וגם את זה כתב בשפת אמת (עמ’ כ’ כ”א).
• נתחיל לדבר על סדר האותיות. הנה מבטא האות א’ ברור וידוע לכולם ואין בו מחלוקת, ואין צריך להאריך בו. רק יש להעיר בקצרה שיש שעושים את הא’ כמו ה’, כמו יאיר יהיר, היום זה לא מצוי, ובכל זאת אולי עדיין זה מצוי, ובפרט אצל אלו שמתאמצים לדקדק לפעמים עלולים בלי לשים לב לדקדק יותר מדי ולעשות את הא’ כה’.
• ובדרך אגב, יש לדעת שהאות א’ היא עדינה מאוד ונבלעת בקלות מאוד, בתחילת מלה, כמו איש אחד, את נדב ואת אביהו אל אלעזר ואת איתמר, שבחי ירושלים את ה’, ראו בנים את גבורתו, וכן באמצע מלה ויתן משאת כיד המלך, ישא ברכה מאת ה’. ולכן המלה למה כאשר יש במלה שאחריה א’ משתנה למלרע, כמו למה אמרת אחותי היא, וכן המלה במה מתחלפת מסגול לקמץ כמו במה אדע, וכל זה כדי לשמור על הא’ שלימה. נמצא שלמרות שבביטוי אין בה טעות , מכל מקום היא נבלעת בקלות, ויש לשים לב לזה בתפלה וקריאת התנ”ך.
• לגבי האות ב’ הדגושה אין מחלוקת וכולם עושים אותה כראוי. ולגבי הב’ הרפויה, יש קצת דיון, אמנם היום כבר מוסכם לעשות הב’ רפויה כראוי, מכל מקום כיון שהיה בזה ויכוחים בעבר, וגם אולי עדיין יש שמחזיקים בשיטה זו, נרחיב בזה מעט: הנה לפי דברי ספר היצירה שהזכרנו בתחילת הדברים צריך להיות הבדל במבטא בין כל האותיות, ובכללם בג”ד כפ”ת, וא”כ ע”כ להבדיל ביניהם. ואין לומר שהרפוי הוא כמו בדגש קל והדגוש הוא כמו דגש חזק, כי א”כ מהו דגש חזק. ועוד א”כ לכל האותיות יש דגש קל ולמה מנו רק בג”ד כפר”ת. וגם איך אפשר לעשות כמו דגש חזק בראש מלה או אחרי שוא נח. אלא שיש קושיא ע”ז לכאורה ממה שהזהירו בגמ’ על הפרדה בין הדבקים בקריאת שמע עשב בשדך, משמע ששתיהן אותו דבר דאל”כ איך תבלענה אחת בשניה. בספר שפת אמת הביא קושיא זו מהרבה חכמים, כמו הרשב”ץ והרמד”ל והגר”א ועוד, אך שם הביא שבספר המכלול להרד”ק התייחס לקושיא זו, וכתב: וכן עשב בשדך, הכנף פתיל, אע”פ שהאחת רפה והשנית דגושה צריך לתת הבדל ביניהם בלשון, שאם לא יעשה כן ידמה שלא קרא אלא אחת, כי הרפה נבלעת בדגושה. עכ”ל. מתבאר שגם ברפוי ודגוש שייך הבליעה.
• עוד חשוב להביא בזה את לשון רבנו יוסף חיים זצ”ל בשו”ת רב פעלים ח”ב סי’ כ”ה שכתב שנשכחה המבטא הרפוי של הב’ בכמה גלילות ישראל וגם בעירנו, וה’ יתברך יעזרנו ע”ד כ”ש, ותחזור עטרה לישנה. [וכ”כ רבנו שאול הכהן בספר לה”ב דף נ”ג ע”ב]. וצייננו את זה כי יש כמה חכמים יוצאי בבל שאוחזים במנהג הקדום לעשות ב’ דגושה, והנה לפי האמור גם הרי”ח ריש גלותא דבבל מייחל ומקווה שיחזור המבטא האמיתי למקומו, א”כ ודאי שזו הדרך הנכונה לחפש את המבטא הנכון, ולא להחזיק בכח בטעויות. וגם על מנהג האשכנזים בזה יש להעיר.