קורס נבכי לשון הקודש – הוכחות למבטא האותיות ג’ ד’ וה’

קורס נבכי לשון הקודש – סדרת שיעורים להעמקה בכללי הדקדוק מתוך התנ”ך עם הרב חנוך כהן שליט”א, חבר מכון הרב מצליח שידיו רב לו בחכמת הדקדוק.

נושאי השיעור –

• מבטא האות ג’. האות ג’ היא מאותיות בג”ד כפ”ת אשר יש להם אות רפויה ואות דגושה בדגש קל. מבטא האות ג’ הרפויה ידוע בכל ארצות הספרדים ועדות המזרח וכן התימנים. בארצות אשכנז אין הבדל בין הרפוי לדגוש, אך בשנים קדמוניות הכירו את ההבדל, בספר יוסף אומץ מריו”ס יוזפא לפני כ-400 שנה כותב שמבטאה קרוב לכ’ הרפויה. ושם כותב ששמע כן מחזנים מובהקים. ומזה נשמע שכבר התחיל להשכח אצלם מבטא האות ג’ הרפויה, וגם מעצם זה שהוצרך לכתוב מה הוא מבטאה.
• ולגבי מה שכתב שמבטא הג’ הרפויה קרוב לכ’ הרפויה, באמת זה כך, המיקום שלה קרוב מאוד למיקום של המבטא של הכ’ הרפויה, לכן אפשר לשמוע אנשים שמחליפים בין הכ’ הרפויה לג’ הרפויה, בפרט אני זוכר ששמעתי צרפתים טועים בזה.
• הראיה הראשונה למבטא זה היא ההקדמה הכללית שהזכרנו שחייב להיות שינוי במבטא האותיות בין אות לאות, וא”כ כיון שלאחרים אין צורה אחרת של שינוי, על כרחנו שזה הוא השינוי הנכון. וכמובן אין זה דומה לר’ כי את הר’ מבטאים בצורה אחרת.
• עוד יש הוכיח מרן שליט”א מדברי הגמ’ בברכות דף נ”ד ע”ב שמוזכר שם רב חנא בגדתאה, ופירש רש”י שהיא העיר בגדד בבבל, ועד היום קורים לעיר בגדד בג’ רפויה, א”כ מוכח שנשמר אצלנו המבטה הזה מזמן הגמ’. ויש עוד כמה הוכחות כיוצא בזה.
• מבטא ג’ דגושה. אצל רוב ככל העדות אשכנזים וספרדים ידוע מבטאה, אך התימנים נוהגים לקרוא אותה כאות ג’ימל. אולם רס”ג מנה אותיות ג’ דגושה וג’ רפויה, ואח”כ כתב שיש אותיות שאינם בכלל האותיות בעברית ואחת מהם ג’ים כמו שאומרים ג’אבר. וכן הביא עוד חכמים רבים שכתבו שאין מבטא הג’ים בעברית.
• ובעצם האות ג’ימל היא מורכבת מד’ וז’, ובעברית אין אותיות מורכבות כידוע. וכן קשה על מבטא זה שאין הג’ ממוצא החיך אלא ממוצא השינים והלשון. ובהערה זו העיר מרן ביביע אומר ח”ו חאו”ח סי’ י”א אות ג’.
• ויש לדעת שגם התימנים לא כולם עושים את הג’ ג’ימל, א”כ יש כבר לפקפק על המסורת החזקה של התימנים בענין זה לפחות.
• מבטא האות ד’. האות ד’ גם לה יש רפוי ודגוש כנודע. הרפוי נשכח מרוב ככל עם ישראל, מלבד התימנים ששמרו עליה עד היום, וכן הבבלים במקומות מסויימים בתפילה עושים אותה, כמו בשם ה’, וכן במלה אחד, שם בפרט חשוב להקפיד שיוכל להאריך, ומי שאינו עושה כן עדיף שלא יאריך ולא יעשה כסגול. וכן הפרסים בדורות קומים היו יודעים, כפי שהביא בספר לחם הביכורים (דף נ”ג) ששמע פרסים שעושים אותה כמו שצריך והיא קרובה לאות ז’.
• צורת מבטאה של האות ד’ הרפויה היא להכניס את הלשון בין השינים. כך מפורסם. ולענ”ד יש מקום לומר שאין תלוי מבטאה דוקא בלהכניס בין השינים, שהרי אנו צריכים להרפות אותה, א”כ במקביל אל הדגושה נעשה רפויה ולאו דוקא בין השינים. וצ”ע.
• האות ד’ הדגושה אין בה מחלוקת בכל ישראל, וגם לא נופלים בה שיבושים, וא”צ להרחיב בה.
• וכן האות ה’ היקרה אין בה ויכוח בין העדות, רק שיש שמקפידים בה יותר ויש פחות, וחשוב מאוד לשים לב, בפרט במקומות שיש שינוי משמעות כמו טהרה, וטהרה במפיק, ענה, מהרה.