הרב יצחק מאזוז -האם מותר לחבוש בשבת כובע מצחיה, מגבעת, המבורג, או שאסור מדין אהל. סימן שא סל”ט -סמ”א

מותר להתעטף בשמיכה או מפת שלחן ולצאת בה לרשות הרבים, ואין זה נחשב למשא שאסור לטלטלו ברשות הרבים.

וכן כילה (כעין טלית שראוי להתעטף בה) ויש בה רצועות תלויות בה, וע”י הרצועות מותחין אותה באהל, מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים. ואין הרצועות נחשבות למשא כיון שהרצועות אין בהם צורך לעיטוף, כי בטלות הרצועות לטלית.

וכן מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם, (שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים, ולמתוח אותן למעלה, וראש השני היה קושר באבנטו ופעמים שהולך ללא מנעלים, כגון ביוה”כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט), כי הרצועות אינן חשובות ובטלות אגב האבנט.

אבל ברצועות של משי, הם חשובות ואינן בטלות, ואסור לצאת בהם לרשות הרבים, (אלא אם כן הנעליים קשורות ברצועות, שאז נחשבים תשמיש לבגד ומותר).

אבנט שתלוי בשפתו כמו חוטין מוזהבים, מותר, לא שייך כלל לדין זה דנוי דחגורה הוא ומותר.

הכלל: כל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב, מותר לצאת בו.

ואם חשוב הוא, אסור לצאת בו. שכיון שאין משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד, הרי הוא משוי ואינו בטל לגבי הבגד, כיון שהוא חשוב.

חיי אדם החמיר בדבר שעתיד להשלים: לפי מה שכתב המחבר בסל”ח דחוטי ציצית חשיבי אע”פ שהם חוטין בעלמא מפני דדעתו להשלים עליהן, ה”ה גבי לולאות אימתי מותר לצאת בהן כשאינו חשוב, דוקא בשאין דעתו להשלים מצד השני.

ולפ”ז כתב דצריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים ומצד אחד נשאר הרצועה, וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד, אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס, מ”מ אסור לצאת באותו בגד, כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו. וא”כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד.

אולם במנוחת אהבה [ח”ג פכ”ז סכ”ז] פסק להקל לצאת לרשות הרבים ברצועות כאלו, אפילו שדעתו לחזור לתופרן, אם אין הלולאות חשובות מצד עצמן, שכן משמע מסתמות דברי מרן השלחן ערוך. ורק בטלית הציציות חשובות מצד המצוה.

מתי יש איסור לחבוש כובע בשבת מדין אהל (סימן שא ס”מ וסמ”א)

כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל.

ודוקא כשהיה השפה שהוציאה קשה ביותר ואינו נכפף, אז חשוב כמו אהל.

אם אין הכובע קשה ביותר ונכפף, דינו כגלימה שמותר.

בסעיף הבא התיר הש”ע בכובע המהודק בראשו, מיירי כשאינו קשה ונכפף, או דמיירי כשאין בו רוחב טפח בשפה.

אף שאין אהל ללא דפנות, מ”מ נחשב אהל עראי ואסור מדרבנן, כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש.

וכובע שקורין בריטלי”ך בל”א, אף על פי שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח, ונוהגין בו להקל, טעמי ההיתר: א) כיון דאינו קשה ונכפף למטה, אין בו חשש איסור.

והיינו כשאין מונח בו נייר קשה.
ב) ואפילו אם הוא קשה, הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל, רק מכוין לכסות ראשו.

ג) אם השפה עשוי בשפוע, ג”כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה.

ד) אליה רבה כתב שטעם העולם הוא משום שסומכים על שיטת רש”י וסייעתו שסובר שאין בכובע איסור אהל כלל.

ולפ”ז אפילו בקאפעלו”ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח, ג”כ אין למחות במקום שנוהגין להקל, אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל.

ובמקום שלא נהגו להקל בזה, בודאי יש להחמיר כדעת השו”ע [שהיא ע”פ דעת הר”ח והרמב”ם והערוך והר”ת והרה”מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו”ש רחב כזה, וגם בכתבי האר”י אוסר בקאפלו”ש. עכ”ד המשנ”ב.

אולם לספרדים אין להקל בזה, אחר שהש”ע סתם כדעת ר”ת שאסור אפילו בבית משום אוהל.

סוגי כובעים ומגבעות המצויים בזמננו

מגבעת לתלמידי ישיבות, אפילו רוחב השוליים יותר מטפח, אם אין מאהיל יותר מטפח, מותר, כיון שלא נעשה לשם צל, אלא שכך דרך מלבוש תלמידי הישיבות. [וע”ע מנוחת אהבה ח”ג פכ”ג סי”ג. וע”ע בשו”ת נחלת לוי ח”ב סי’ לב, ע”פ הש”ע סי’ שטו ס”ח]

המבורג – מותר לצאת בו בשבת, שאע”פ ששוליו קשים ואינם נכפפים, מכל מקום נעשה לכבוד ולא לשם צל.

כובע מצחיה – אם יש רוחב טפח וקשה, אסור לצאת בו לרשות הרבים.

טלית על הכובע

יש נמנעים מלתת הטלית של מצוה על הברייטי”ל [הכובע] בשבת, כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות. ועיין במ”א שמפקפק בטעם מנהגם, ובספר מחצית השקל מיישב מנהגם.

משנ”ב: מזה נשתרבב היום המנהג שאין מכסין ראשיהם בשבת בטלית בעת התפלה אפילו על הכובע קטן, ואין לזה שום טעם וריח.

מטריה – אסור בשבת, ויתבאר בהרחבה בסימן שטו.

סעיף מא

לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני השמש, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים.

האופנים שמותר: א) אם הכובע מהודק בראשו.

ב) אם הכובע עמוק, שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו.

ג) אם הכובע קשור ברצועה תחת גרונו, שבזה אין לחוש כלל.

אולם סתם כובע שאדם נושאו על ראשו [ואינו עשוי להגן מפני השמש], אין לחוש שיביאנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי בודאי לא ילך בגילוי הראש.

והכובע שאסר הש”ע, מנהגן היה לשאתו מלמעלה על כובע קטן.

ומזה נלמד שה”ה כובעים שלנו אם נושא אותן בר”ה על כובע קטן כנהוג, יש להזהר שיהא מהודק על ראשו, שמא יפול ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים.

וכן בברייטי”ל שהמנהג בו להקל וכנ”ל, אם נושא כובע קטן תחתיו, יזהר שלא יצא בו לרשות הרבים, שהרי מסתמא אינו מהודק, ובודאי חוששים שמא יפול ויבוא להביאנו כיון שלא יהיה בגילוי הראש.

בט”ז משמע דאפילו חוץ לעירוב יש להחמיר בזה, ועיין לקמן סימן ש”ג סי”ח ובמ”ב.

שיטה זו היא דעת רש”י. הנה נחלקו רש”י ור”ת בביאור דברי הגמרא (שבת קלח: ועירובין קב:) אמר רב ששת בריה דרב אידי האי סיאנא שרי. ופירש רש”י סיאנא כובע של לבד. והא איתמר סיאנא אסיר לא קשיא הא דאית בה טפח הא דלית בה טפח. אלא מעתה שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמחייב אלא לא קשיא הא דמהדק הא דלא מהדק. ופירש רש”י הא דאית בה טפח. שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל: אלא. טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים הילכך מהדק בראשו שפיר דמי לא מהדק אסור: וכתב הרא”ש בפרק תולין (סי’ ג) דרבינו תם לא גריס אלא והכי גריס לא קשיא הא דמהדק הא דלא מהדק כלומר הא דפרכת מאפיק מגלימיה טפח לא קשיא דגלימא לא מהדק אלא נכפף למטה ולא הוי אהל אבל סיאנא מהדק שהוא קשה ובולט חוץ לראשו טפח והוי אהל ואסור.

ומרן הביא בסעיף מ’ בסתם שיטת ר”ת, ובסעיף מא הביא שיטת רש”י בשם יש אומרים, ולכאורה סתם ויש אומרים הלכה כסתם ואין צריך להחמיר שיטת רש”י. אך בכף החיים [אות רלד] כתב שהש”ע החמיר כדברי שניהם.

מתי מותר לטלטל או ללבוש בגדים רטובים או לתלות כביסה בשבת? ומתי מותר להציל בגדים משריפה בשבת? סימן שא סמ”ד – סמ”ח

להציל בגדים מפני הדליקה

הבא להציל בגדיו מפני השריפה ורוצה להוציא הבגדים לרשות הרבים, ואסור לטלטל משא, מותר ללבוש כמה בגדים זה על גבי זה, ובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ופושט, וחוזר ולובש ומוציא.

כתב בעולת שבת (ס”ק סו), שמשמע מדברי מרן הש”ע שאפילו מציל לרשות הרבים. אבל הר”ן [מה ע”א ד”ה וטעמיה] כתב דדוקא במציל לרשות היחיד אבל לרשות הרבים מודה תנא קמא לר’ יוסי דאסור כי אם שמנה עשר כלים.

לבישת בגדים רטובים

מי שנרטבו בגדיו במים בשבת, כגון שירדו על בגדיו מי הגשמים, מותר ללכת בבגדיו הרטובים ואין חוששים שמא יבוא לידי סחיטה.

שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותן.

ואפילו אם נשרו כליו לבד הוא לובשן מתחלה ומהלך בהם.

משנ”ב: מסתבר דהיינו דוקא אם אין לו בגדים אחרים.

תליית כביסה בשבת

אין לשטוח בגדים לייבוש על מתלה הכביסה בשבת, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור.

בגד שנרטב במעט מים – הרב מגן אברהם מצדד להתיר לתלות הבגדים בשבת, כי אין לחוש שיחשדוהו שכבסן, אבל הרבה אחרונים סוברים שאין לחלק בזה.

בגדים המטונפים, מותר לתלותם כי הלכלוך מעיד שלא כיבסם, ואין לחוש שיחשדוהו שכיבסם בשבת.

כן כתב המשנ”ב, שבגדים המלפפים בהם תינוקות, מותר לשטחן בביתו שיתנגבו, ואפילו בחמה בחצר, שכיון שיש עליהם גם צואת הקטן, א”כ מוכח שלא כבסן ואין חשד.

ואפשר אפילו אין עליהם צואה, אם לא נשרה כולן במי רגלים, שהכל יודעין שדרך התינוקות להשתין.

גם בחדר האמבטיה ובחדרים הפנימיים בבית אין לתלות בגדים רטובים לייבוש, משום שדבר שנאסר מפני מראית העין, נאסר גם בחדרי חדרים, שלא חלקו חכמים בתקנתן.

במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא, כגון כאן בכיבוס, בזה אסור אפילו בחדרי חדרים, משא”כ בדבר שהוא איסור דרבנן, אפילו למה שיסברו הרואים לא החמירו לאסור בזה רק בפרהסיא. כ”כ התוספות והרא”ש. והארכתי בשו”ת חקרי הלכה חלק א’ (חיו”ד סי’ ח’) להוכיח שכן דעת רוב ככל הראשונים והאחרונים, ודלא כבעל ההפלאה שכתב להקל בזה רק במקום הפסד, ולכן יש להקל במעדן פרווה בארוחה בשרית, ועוד דינים.

מגבת שמביא בע”ש כשהוא לח מבית המרחץ, ישטחנו לנגבו מבעוד יום, ולא ימתין עד אחר שקיעה.

משנה ברורה כתב להקל לשטוח מגבת בבין השמשות, אם יצטרך למגבת ביום השבת, רק יזהר שלא יסחטנו.

אם שטח מע”ש כלים המכובסים, אינו חייב לסלקן בשבת. כי עיקר החשד אינו אלא כששוטחן בשבת, שאז יש רגלים לחשדו שכבסן היום, שאם כבסן מאתמול, היה שוטחן מאתמול כי לא יאמרו שנשרו במים שאין הכל יודעים מכך.

עבר ושטח בגדיו בשבת בשוגג, אף שעבר על איסור, אין מחייבים אותו לסלקם (בן איש חי).

בגדים יבשים – לכאורה אין איסור מראית העין. אולם בבן איש חי אסור. ולכאורה בסוכה (י’ ע”ב) מבואר שביבש אין איסור לשטוח בשבת. ואכן בשות אור לציון כתב לאסור. וכן בהליכות עולם חג עמ’ ריט כתב שמהיות טוב נכון לשוטחו שלא כדרך ששוטחים בגידם מכובסים.

סעיף מו

בגדים השרוים במים (אפילו שריה מועטת), אסור לנגבם סמוך לאש.

ואפילו כנגד השמש אסור לנגבם משום מראית העין, אך כנגד האש אסור מדאורייתא משום מבשל ומשום מלבן (כי הדרך להתלבן ע”י התנור), וגם שאסור מחמת זה לנגבן אפילו כשהוא לבוש בהם, אם הוא עומד נגד החום במקום שהיד סולדת בהם.

וכן אסור להניחן על התנור במקום שהיד סולדת בהם.

המשנה ברורה העיר שהעולם נכשלין בזה, שמניחין בחורף בגדים לחים על תנור חם לנגבן.

מותר להניח הבגדים על תנור במקום שאין היד סולדת. רק יש להזהר משום מראית העין, ולפיכך יניחם בשינוי מדרך השטיחה [כגון שהדרך אחר כיבוס לתלותה על קולב לייבוש, יניחנה מעט מקופלת, שבזה אין הדרך להניחה כך לייבוש].

מותר לתלות מגבת רטובה במקום המיועד לשימוש במגבת, שבזה אינו ניכר שתולה לייבוש.

לא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה.

טלטול בגדים רטובים

רמ”א: אסור לטלטל בגדים רטובים (שנשרו במים מרובים) שמא יבא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו.

אבל כשנשרו הבגדים במים מועטים, אין חוששים שיבוא לידי סחיטה, וכדלקמן סימן ש”ב ס”ט בהג”ה.

מגבות רטובות – מותר לטלטל בשבת, כי אינו מקפיד אם הם רטובים, ולא אסרו אלא בבגדים שאינו רוצה שיהיה בהם מים אבל המטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול.

ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה.

כלי שהיה מונח בו בכניסת שבת בגדים רטובים, בשו”ת מגדנות אליהו (ח”ג סי’ כו) דן בהרחבה, שמצד שבגדים רטובים בכניסת שבת, המשנ”ב אסר בטלטול, והאחרונים התירו משום שעתיד להתייבש בודאי, ומשום שיכול לטלטל ע”י שני בני אדם. ועוד טעמים. ופלפל באורך, וכתב בסוף דבריו  שבנידונו שהבגדים מונחים לגמרי בתוך הרבה מים והם רטובים מאד, נמצא דכשהוא נוגע בהם הוא סוחט ממש, וא”כ אינו אסור משום גזירה בלבד אלא יש בו איסור סחיטה ממש, וא”כ הוי מוקצה מחמת איסור ממש, דלכו”ע אמרינן בי’ מיגו דאיתקצאי, והכלי נעשה בסיס לדבר האסור [דאינו אסור רק משום גזירה, אלא הוא איסור ממש].

מותר לנגב גופו במגבת ולהביאה בידו (לתוך ביתו במקום שיש עירוב), ולא חיישינן שמא יבא לסחוט. ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה.

משמע ממ”א דבזה”ז טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו.

בביאור הגר”א משמע דסתם אלונטית הוא דבר שאין מקפיד על מימיו.

ואף דמבואר לעיל בהג”ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים, שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה, משום שא”א בלי סיפוג, לכך התירו גם להביא לביתו. כ”כ המ”א.

ולפ”ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו, שוב אסור לטלטלו.

אבל בא”ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט, ולכן מותר לטלטלו.

גרב רטובה ופסיק רישיה שתיסחט בהליכתו – מותר, כי אין דרך סחיטה בכך, והמים הנסחטים הולכים לאיבוד, ופסיק רישיה דלא איכפת ליה בתרי דרבנן.