Menu

הלכה יומית (שלישי) – רבי נסים כהן זצ”ל, רבי מאיר זמיר ז”ל, רבי אליהו מעארךּ ז”ל.

close
error print mp4file_download file_download
אא

הלכה יומית (שלישי) – רבי נסים כהן זצ”ל, רבי מאיר זמיר ז”ל, רבי אליהו מעארךּ ז”ל.

מרן ראש הישיבה

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט"א לע"נ גאולה בת אסתר, ואורנה בת זהבה יום שלישי ד' ניסן התשפ"ב

היום ד’ בניסן, פטירה של הגאון הגדול רבי נסים הכהן, שהיה מגיה חידושים של התלמידים בישיבה. היו באים אליו פעם בשבוע, מביאים לו חידושים, ולמחרת כולם רצים אחריו, “נו, איך החידושים שלנו?”. והוא אף פעם לא היה מוחק, ואפילו אדם כותב דברים שאינם נכונים, ואפילו דברים בטלים, היה עושה לו הגהה, “אמר המגיה”, “אמר המגיה”, “אמר המגיה”. כדי לכבד אותם, לעודד אותם.

הוא זכה להוציא כתבי יד של סבו, מורנו ורבנו רבי כלפון הכהן, וכתבי יד של אביו הגאון הגדול רבי אברהם הכהן. אבל כתבי יד שלו שכח אותם בחוץ לארץ. אחרי חמש עשרה שנה מישהו מצא אותם, וגילה שזה כתב ידו. שלח לו, והוא ערך אותם. איני יכול לומר שהגיה, כי הוא היה כבר מבוגר, בגיל תשעים פלוס. ופעם ביקרתי אותו אצל בנו ב”בית אל”, והיה אומר: “רבי טול לעמרי” – ה’ יאריך ימי ושנותי. ככה היה אומר.

ולמחרת יום הפטירה של הבחור המסכן, רבי מאיר זמיר, מחבר ספר “עט הזמיר”. הוא היה לומד תורה עד הלילה האחרון שלו, ובלילה הזה גמר מסכת יבמות. למחרת הלך עם חבריו לכנרת, אחרי שגמרנו את השיעורים בישיבה. ובדרך שלו כתב “אם המות מחייך לך – תחייך לו בחזרה”. למה כתב את זה? אי אפשר להבין. לבו ניבא לו שזהו זה, נגמר. והנה טבע בכנרת. הכנרת היתה יבשה כמעט, אז הוא נכנס פנימה, ושם היו כל מיני בולענים. הוא צעק וצעק הרבה, וכשבאו כבר לא היה מה לעשות. אומרים שלא כדאי לצעוק, משום שאז נכנסים לך מים לפה, ואין לך אויר לנשימה, כי זה לוקח לך את האויר.

לכן עשינו לזכרו באותה השנה, ספר “עט הזמיר”, במקום “עת הזמיר הגיע” – עט של הזמיר, והוספנו בו חידושים מכאן ומכאן. ובסוף הבאנו אחד מומחה שנותן עצות לדברים האלה, והעצה הטובה ביותר: מקום שלא ברור לך כשמש שהוא בסדר, אל תלך אליו. כל פעם שומעים דברים כאלה.

היה עוד אחד בישיבה, שמו רבי אליהו מעארךּ. ” מעארךּ” זו משפחה נדירה מאד, מדורו של הרב חיד”א בתונס. יש כאלה כותבים “מעארק”, ויש כותבים “מעארך”, אבל אף אחד לא אומר “מעארק” בקו”ף, מה זה ערק?!… אבל גם הוא טבע בימי פסח. זה פלא פלאים, ששניהם בחודש ניסן, אבל בהפרש של כמה שנים. הלך שם לנתניה, והיתה שם אשה צועקת היא והבת שלה, “הצילו הצילו”. הוא היה יודע לשחות, נכנס, והציל אותם. היא אמרה “תצילו אותי”. אבל היא טיפשה ושכחה, העיקר שיצאה החוצה והיא נושמת אויר, ואח”כ נזכרה שלא מצאו אותו. ורק אחרי שלושה ימים העלו אותו מהים.

דיברתי עליו בהלויה שלו, ואמרתי: החכם הזה הציל שתי נפשות מישראל בדקות האחרונות שלו. ויש לו כתבי יד. אמרנו לחמיו: תביאו כתבי יד שלו. הוא חשב שנעשה מזה “תגלית” ונוציא את זה למוזיאון, “כתב יד של בחור שטבע בים”. ולא רצה לתת אותם. ובסוף לא יצא כלום מזה. הם לא יודעים שהספר יוצא תחת הישיבה, אני מגיה, ועושה לו ספר נפלא. אחרי שנה או שנתיים, הוציאו ספר סיפורים על חכמי תונס מכתב ידו, לא טעם ולא ריח, בעוונותינו הרבים. בני אדם לא יודעים.

אבל שני הבחורים האלה, שלמדו תורה עד סוף ימיהם, כדאי לרשום אותם ברשימה של הרבנים בלוח השנה. מי שרוצה להזכיר אותם, שיזכיר. ומי שלא רוצה, שלא יזכיר. אבל הם היו צדיקים, הם למדו תורה, ונקטפו באמצע ימי חייהם. הראשון בחור בן תשע עשרה, והשני אמנם נשוי ויש לו ילדים, מה נעשה. אבל לזכור אותם, ולא לשכוח אותם. אדם שלמד עם חברותות, והיו לומדים תורה באמת, צריך להזכיר אותו, ולעשות לו “מזכרת נצח”.

לקבלת ההלכה מדי יום בוואצאפ 👉

לעוד וידאו מרן ראש הישיבה
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew


 ;