כבוד הורים

אין חובה לצום לא לגברים ולא לנשים, זה מנהג טוב, וגם נשים כדאי שתעשינה אותו. וכן מבואר בחזון עובדיה (אבילות ח”ג עמ’ רכ”א בהערה) שגם נשים צמות ביארצייט.
ולגבי לקבל צום במנחה, צריך לקבל, אא”כ צמה כל שנה שאז אין חיוב כמבואר בהוראה ברורה (סוף סי’ תי”ב).

האזכה של י”א חודש היא פחות חשובה לכל הדעות (אף שנהגו לעשות אותה גדולה יותר).

ולגבי אם האזכרה של י”ב חודש היא העיקרית או של י”ג חודש, נחלקו הפוסקים. ומנהג ג’רבא שהאזכרה של י”ב חודש היא העיקרית, כמבואר בשו”ת “ים של שלמה” להגאון הרב יחזקאל מאזוז זצ”ל, ושם מבואר שכן דעת מרן רבנו ראש הישיבה שליט”א, עי”ש.

ולכן, למעשה, כדאי לעשות את הסיום באזכרה של הי”ב חודש.

היות ויש דרכים מותרות לגילוח הזקן, נמצא שגידול הזקן אינו אלא מידת חסידות, וראוי לשמוע בקול ההורים לימנע מזה (ע’ ספר חסידים סי ש”מ ובבית לחם יהודה יו”ד סי ר”מ סק”ח).

אבל אם יודע הבן שגידול הזקן שומר עליו מירידה רוחנית בעניינים אחרים, אינו צריך לשמוע להוריו המורים לו לגלחו. אבל מאידך ראוי גם שלא להתווכח עמם בזה בצורה חזיתית רק להסביר בניחותא ואולי לבוא למשא ומתן או לפשרה בנושא, כגון זקן מסודר וכיו”ב. ועי”ז יניחו לו להתקדם בענינים מהותיים יותר.

בכלל תמהני, וכי רק גידול הזקן מפריע להוריו? שמירת שבת, כשרות מוקפדת וכו’ לא מפריעה להם?

לא מצאתי דבר מפורש בזה, אבל הדבר פשוט שא"צ לעמוד לאב לאחר שהגיע לבית, כאשר קם להביא ספר וכאשר קם להביא אוכל וכדו' וגם למעשה לא ראינו מי שעושה כן וכמ"ש כבודו. ומה שמצאנו בס"ת הוא דין מיוחד כיון שקם בבית כנסת לעיני כולם ולס"ת, זה מקום לכבדו. [וגם מסתבר שהונהג במשך הדורות ונקבע ממילא לחובה, אבל מעיקר הדין אין חיוב בזה]

אם התפילין שייכים לאב, ודאי שאין כאן ענין של זריזין מקדימין אם עי"ז ייגרם ביטול מצוות לאב, אדרבה האב קודם כי זה שלו. ומה שאמרו (בקידושין ל ע"ב) אם הבן זריז וממולח הוא קודם לאביו ללמוד תורה, הוא מפני שמוטל על האב מהתורה, לדאוג לבנו ללמוד כמ"ש בק"ש ולמדתם אותם את בניכם. משא"כ כאן שאין חיוב מיוחד לאב לקנות תפילין לבנו.

ואם התפילין נקנו מכספי שניהם, יש בזה ענין של זריזין ואע"פ שהוא גורם לאביו שייבטל מזה, וכמ"ש הפוסקים שאין התלמיד חייב בכבוד רבו להניח לו שיקנה עלייה לס"ת וכדומה. (ואע"פ שבאמת כך רגילים לעשות מפני הכבוד, זהו דוקא בדבר שאינו חיוב, אבל תפילין שהוא חובה – הקודם זוכה).

מנהגי אבלות נגמרים אחר י"ב חודשים אפילו בשנה מעוברת (ש"ע יו"ד סי' שצ"א סעיף ב')