חודש אלול

פסק הזמן שצריך לקחת בין וידוי לוידוי אינו כדי “להספיק” לחטוא שנית (ח”ו), אלא כדי שלא יהיו סמוכים במיוחד זה לזה, שזה דבר מגונה.

כשיש צורך אפשר לקצאר מעט והעיקר הוא י"ג מידות וידוי ונפילת אפים . בשאר התחינות אפשר לגוון שכל יום יאמרו תחינה אחרת 

בג'רבא לא נהגו, בזה וכן הגה"ק איש מצליח לא נהג, בזה אבל מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ"ן נר"ו כשהיה מתפלל בישיבה גדולה הנהיג לאומרם ע"י הסומך (והחזן שותק), וכן עד עתה בשנים אלו שהוא מתפלל בבית מדרשו הסמוך לביתו הוא עצמו אומרם (ולא הוא החזן כך שאין חשש להפסק) כאשר ראו עינינו ושמעו אוזנינו את קולו. אם כי בישיבה עצמה שעתה מתפללים בימים הנוראים ישיבה גדולה וקטנה יחד (ששם לעולם לא נהגו לאומרם) גם עתה לא אומרים אותם.

לא שמעתי מעולם. 

ההלכה שציינת מוסכמת ומוזכרת גם בש"ע הגר"ז. אבל אי אפשר לפסול מנהג של עדה שלמה ע"פ מקורר חיצוני (כמוני) בלי להתחקות עם הבקיאים שלהם על שורש המנהג 

החכמים שתיקנו לומר תחנון תיקנו לומר זאת כל השנה ולכן גם כשלא שייך לומר בכל זאת אומרים כי הם לא חילקו בין מתי שיש כפילות או לא. וכן דרכם כמובא הרבה בגמרא שלא חילקו חכמים בתקנתן.
אבל באמת אין זו כפילות כלל כי הרבה פעמים אדם לא כיון כראוי בסליחות ולפעמים אנו שוכחים דבר מסוים. ולרוב אדם רוצה להתוודות על דבר מסוים כמה פעמים כי אף לאחר הוידוי הראשון עדין מרגיש לא בסדר עם הקדוש ברוך הוא ומרגיש חרטה בלב ולכן רוצה לדבר עם הקדוש ברוך הוא על זה שוב. וקראתי פעם שצריך גם לעשות וידוי על הוידוי הראשון על זה שאת הוידוי הראשון לא אמר בכוונה ולכן אומר חטאנו וכו' אשמנו בגדנו וכו' היינו שחטאנו כשאמרנו מילים אלו אשמנו בגדנו וכו' בלי כוונה.

תשובה זו נכתבה על ידי הבחור דור שבתאי מישיבתינו הקדושה.