מחשובי האברכים בכולל, מוסר שיעורים בנושאים שונים, וכיהן כשנתיים ר"מ בישיבה.
עורך הסידור הנפוץ "איש מצליח" בהוצאת הישיבה, מהדורה רביעית, ובקיאותו בנוסחאות ובחכמת הדקדוק לשם דבר.
בדבר שאין בו רוח חיים דרך לשון חז"ל לנטות לפעמים אחר סיום הרבים, זאת אומרת אם סיום הרבים הוא 'ות' משתמשים בלשון נקבה. וגם בכתובים מצינו כן כגון מה ידידות משכנותיך (תהילים פד) שהיה ראוי להיות ידידים שהרי משכן לשון זכר. 2. כוונת האומר שאין כל כך קפידא אם תשתמש בלשון זכר או נקבה כי באמת אינו זכר או נקבה ויש מלים שבמקור הם גם זכר וגם נקבה כמו רוח אש מחנה שמש ועוד. ומכל מקום היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.
יפה אמרת שאותיות בג"ד כפ"ת הבאות לאחר מילה המסתיימת באותיות אהו"י - הן רפויות, אמנם יש ארבעה מבטלים לכלל זה, ואחד מהם "מפסיק" כלומר אם יש במילה המסתיימת באותיות אהו"י טעם מפסיק - בכל אופן אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה דגושות. לדוגמא: "ויהי בשלח" (פרשת השבוע) - כיון שמילת ויהי בטעם מפסיק (רביע), הבי"ת של בשלח דגושה. קריאת התורה בפיסוק הטעמים היא בעצם קריאת לשון הקודש כתיקנה, ולכן גם בתפלה אנחנו צריכים להתייחס לצורת פיסוק הטעמים. ואם תאמר הלא בסידור תפילה אין טעמים? נכון, אבל מי שבקי בכללי הטעמים יוכל להלביש טעמים גם בסידור התפילה. וכאן אסביר אחד מהכללים שיענה על שאלתך. כאשר יש בסוף הפסוק שתים או שלוש מלים - באחת מהן צריכה להיות "טרחא", ואפילו במלים שאמורות להאמר ברצף כמו "לא תרצח", כאשר זה בסוף פסוק (כמו בפרשת יתרו בטעם עליון), המלה "לא" בטרחא והתי"ו של "תרצח" דגושה. נחזור לשאלתך. המלים "הרוצה בתשובה" הם בסוף ברכה - סוף פסוק. ולפיכך במלה "הרוצה" צריך להיות טרחא. ולכן מדוייק יותר לומר "בתשובה" בדגש (הבי"ת הראשונה).
עיר היא לשון נקבה: עיר גדולה, עיר פרוצה וכדומה. ואין קושיא מהמלה "והיה" כיון שפעל היה מגיע לפעמים גם על לשון נקבה (ופעמים גם על לשון רבים), כמו: "והיה הנערה" אשר אומר אליה וגו' (בראשית כד, יד).
"אל תערוץ" פירושו אל תישבר מהפחד לגמרי, ואח"כ הוסיף "ואל תחת" כלומר אל תישבר ברוחך אפילו לזמן מועט. וזה כנגד מה שאמר לפני כן "חזק" ו"אמץ". ועיין במלבי"ם.
1) לפי הדקדוק שתיהם היו צריכות להיות בכף רפויה כיון שהן אחרי אהו"י, אלא שכך קיבלנו במסורת שהשניה יוצאת דופן. ויש עוד ארבע מלים כאלו בשירת הים שבאו בדגש אחרי אהו"י שלא כדין ("כי גאה", "ידמו כאבן", "עם זו גאלת", "כי גאה" השני) ועוד שלש בספר דניאל (בשפה הארמית), ומלבדן אין כיוצא בהן בכל התנ"ך כולו. 2) הטעם לזה (לפי הפשט) כי זו שירה, ובשירה יש דברים יוצאי דופן (יתכן שהיה לזה ניגון מסוים מימות משה רבינו, וברוך היודע). וכמו שמצינו בשאר השירות שבתנ"ך דברים יוצאי דופן (לא בענין הדגש אלא בעניינים אחרים. ואין כאן מקום להאריך). 3) הדרשנים אומרים "שמי כמכוך" הראשון אמר פרעה בעודו במים ואת השני בצאתו מהמים, ולפיכך גם ישראל אמרו כן ברוח הקדש. אינני יודע אם יש לזה מקור מוסמך. ועיין עוד בבית יוסף סימן נ"א בשם ארחות חיים שהביא קצת טעם למלים הנזכרות לעיל היוצאות דופן. ועיין שם באליה רבה אות ז'. ובספר לחם הביכורים (שער בג"ד כפ"ת דף נ"ז עמוד א') ובשואלות ותשובות איש מצליח חלק א' (סימן י"ז) ובהערת מרן ראש הישיבה שם.
רק אם הנח הוא "נח נראה" כלומר ששומעים אותו, הקמץ שלפניו הוא קמץ קטן, כגון: "ויקם", "ויסב" שהמ"ם והבי"ת שבסוף המילה הן נשמעות, אבל האות ה"א שאחרי המ"ם במילה "מצרימה" היא נח נסתר, כלומר שלא שומעים אותה כלל, ולכן הקמץ הוא קמץ גדול.
!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.