נראה שבהבטחה זו הוא נעשה כלוה. וכיוצא בזה איתא במסכת קידושין (דף ו' סע"ב) תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב, ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי וכו'. וכן נפסק בשלחן ערוך אבן העזר (סימן כ"ט סעיף ב'). ע"ש. והוא הדין בנדון דידן שאמר לבתו שתקנה והוא יחזיר לה, א"כ שעבד עצמו לכך, וכשקנתה התחייב לשלם לה.
אלא שלגבי בתו יש להקל בזה, כיון שמן הסתם הוא רגיל ליתן לה כסף במתנה, ודמי למה שכתוב בשלחן ערוך יורה דעה (סימן ק"ס סעיף ז') שמי שרגיל ליתן לחבירו גם ללא הלואה, מותר להמשיך וליתן לו גם לאחר ההלואה בדבר שאינו של פרהסיא. ע"ש. וכן פסק בחידושי מהרא"ל שם (סוף סעיף קטן ב'). ע"ש.
ואע"פ שבשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סעיף ז') כתב שיש להחמיר בשעת הפרעון שלא ליתן יותר אפילו ברגיל, מכל מקום נראה שהעיקר כדברי מהרא"ל, כיון שהתוס' (בבא מציעא דף ע"ג ע"ב דיבור המתחיל ושפכי) סבירא להו שמותר להוסיף בשעת הפרעון בסתם. ע"ש. ואע"ג דלא קיימא לן הכי, מכל מקום דיינו להחמיר במי שאינו רגיל, אבל ברגיל יש להקל גם לדידן. וכן משמע מסתימות השלחן ערוך שלא חילק בכך.
אבל בחבר שאינו רגיל ליתן לו מתנה בסתם, אסור להוסיף יותר ממה ששילם.